I lost my way

רצה על נפשי

היא קמה והסתלקה לתוך המחנה שיסבט.

מהר ניצלתי את ההזדמנות וברחתי.

לא הבנת מה קרה פה וניסיתי לעכל והמחשבות הלא סגורות לא הפסיקו להכביד עליי.

הרגשתי שאני משתגעת! מה? למה? איך זה קרה? האם אני חולמת?

לא היה לי מושג, והדבר היחיד שעלה לי בראש זה המשפט המהדהד:

"רוצי! רוצי מהמקום הזה! לפני שמשהו נוסף יקרה!"

נכנסתי חזרה לשביל שמוביל לכביש שממנו הגעתי בהתחלה.

ובדרך, אני מנסה להמציא תשובות לכל מה שקרה פה עכשיו.

אז הכל היה מלכודת?

מהתחלה הם עבדו עלי?

הם עדיין חושבים שאני קשורה למורדון הזה?!

למה הם לא מאמינים לי??

אני הגעתי בטעות לפתח השביל שמוביל למחנה שלהם,

הייתי תשושה וקודחת מחום, הייתי זקוקה למים, הייתי על סף גסיסה,

ראיתי את הארנבת המסכנה וזו הייתה הסיבה היחידה שהלכתי אחרי רמי לתוך השיסבט!

לא שום מורדון שמורדון!!

למה הם לא מאמנים?!

מה עם ליסה? הייתי בטוחה שהיא חברה שלי.

היא עבדה עליי?!

או שמה היא עבדה עליי שהיא עבדה עליי בכלל,

רציתי בכוח להאמין בזה, שהכל בדיחה.

אבל פחדתי, פחדתי מהאמת המכאיבה, פחדתי מהעולם,

פחדת לפחד, פחדתי למות, ועוד יותר מזה, פחדתי לחיות.

- - -

רצתי ורצתי, במהירות כזו, שהדמעות יוצאות ולא מספיקות לזלוג על פניי,

הן מיד עפות לאחור. המשכתי לרוץ בלי מעצורים, נתקעתי בכל הענפים,

נשרטו פניי, לא שמתי לב בכלל לאן אני רצה, ולא היה אכפת לי,

רק רצתי רחוק, הכי רחוק שאפשר,

איבדתי את עצמי לגמרי.

את השביל והצמחייה המסובכת, הכל איבדתי, איבדתי את הדרך.

הכל עצים גבוהים ומסובכים מסביבי.

לא ידעתי לאן לפנות ולאן ללכת.

ועד שפתאום נתקעתי במקס.

הוא תפס אותי שלא אמעוד ואפול..

- - -

"מה קרה דנה?" הוא שאל.

ונדמה היה לי שזו השאלה הכי קשה ומסובכת ששאלו אותי אי פעם.

אין לי מושג.

זו התשובה. התבלבלתי בין כל הדברים.

ובכלל!!..

 אבל בכלל!! לא ידעתי במה להאמין..

מה קורה פה עכשיו?

מקס לטובתי,? למה? למה לא בעצם?

"בואי נחזור. נראה לי הלכת קצת לאיבוד" הוא צחק

לא היה לי אויר לצחוק, הרגשתי שהעולם נופל לי מבין ידיי.

ניסיתי כמה שיותר מהר לחשוב למה? למה שליסה תשקר לי?

אולי היא לא שקרה בכלל, אולי מקס נוראי כמו שהיא אומרת.

הייתי חייבת לדעת, היה לי המון שאלות, הייתי חייבת לשאול אותם, אחרת אתפוצץ

רציתי כל כך לחזור למחנה, שמקס ישב איתי, ירגיע אותי,

שזה יהיה חלום, שאני הוזה,

אולי ליסה עבדה עליי, אולי ליסה רעה ומקס יטפל בה.

ומצד שני, פחדתי כל כך לחזור,

אולי זו מלכודת, אולי ליסה מנסה לומר לי משהו בזה,

אולי היא צודקת, ומזה פחדתי כל כך.

- - -

הוא נתן לי את המבט הזה שלו, שהכל בסדר,

שאפשר לבטוח בו.

והלכתי איתו, הוא נתן לי שוב יד והרגשתי נהדר

כעסתי על ליסה כל כך, פחדתי ממנה.

פחדתי לחזור עם מקס, פחדתי שיחזיר אותי לשם,

ויסתבר שהכל נכון. אבל כשהסתכלתי לו בעיניים.

ראיתי אותן בוהקות. אין מצב שהוא חבר של ליסה.

ולא חששתי לשאול אותו זאת, באמת בטחתי בו,

האמנתי לו שהכל בסדר. וכששאלתי זאת, הוא הסתכל אליי במבט מופתע

"הכל בסדר?"

וידעתי שהכל בסדר.

החששות נרגעו, וציפיתי לתשובה טובה והגיונית לכל השיחה שלי עם ליסה.

ידעתי שהכל יהיה בסדר. פשוט ידעתי.

הוא הלך איתי חזרה לשיסבט. הסתכלתי עליו, רציתי אותו.

ממש אהבתי אותו, שזה לא יאומן.

- - -

הסוף

* * *

מתוך הפרק הבא:

"זו עובדה! הכל שקר מכל הדברים שהיא אמרה."

"אני פה איתה לבד"

"אבל פחדתי לעשות את זה."

"זה כאב כל כך!!!"

* * *

(הציטוטים מובאים מהפרק הבא לשם הגברת סקרנותכם בלבד, XD

הם לא מרמזים/ מראים/ מסבירים שום דבר. אין להם שום משמעות מלבד לסקרן אתכם, [:

אז אל תחפשו בהם פואנטה לגבי הפרק הזה, או לגבי מה שיקרה בפרק הבא. תודה XP)