הקפות ביער

רק כתבתי שהתעוררו לי תהיות על משמעות השם שבחרתי לעצמי ופתאום זה נהיה הנושא החם.

קודם כל, בחיים: יש לי שניים.

 אחד בשימוש שוטף.

ההורים שלי חשבו על עליזה על שם אליזבת' אבל היה נדמה להם שיצחקו עלי בגן. אז הם בחרו לי שם שמח אחר. השם השמח שלי הוא בלשון ציווי, ליתר ביטחון, כי הם מראש לקחו בחשבון שאני עשויה לא לענות לתיאור (מי לא מכיר "יפה" לא יפה?). במידה רבה הם צדקו. השם השני שלי קצת מוזר.

תמיד תהיתי מהי בעצם המשמעות שלו. ואז יום אחד שאלתי אז אמרו לי שזה המשיח. זה היה די מצחיק או מוזר כי באותו שבוע שתיים (!) מחברותי חלמו שאני המשיח. חלומות של מתבגרות דוסיות.

ועכשיו השם שבחרתי לעצמי כאן.

היה אפשר לחשוב שבתור שם בחרתי בעצמי, ממש לאחרונה. יהיה לי יותר ברור מה המשמעות שלו בשבילי. אבל זה לא כזה פשוט. אז קודם היו לי רעיונות אחרים, אבל הם כבר היו תפוסים. ואז עלתה האפשרות הזאת. לא יודעת מאיפה. אני עדיין מרגישה שהשם הזה קצת כבד עלי. אבל אני מתחברת אליו, אני חושבת שהוא כבר מזמן עולה לי מידי פעם כשאני מנסה לתאר את מצבי בחיים. הוא גם יפה בעיני. כלומר, הוא מזכיר את המשפט הידוע "אין דבר שלם יותר מלב שבור" שיש לו איזה אסתטיקה לירית מופלאה. וזה מה שחשבתי עליו כשבחרתי את השם הזה.

פרשנות אפשרית למשפט (שיש לו כמה גרסאות ומייחסים אותו לרבי מקוצק אבל גם לרבי נחמן מברסלב ולאדמו"ר חב"ד כלשהו): כאשר אדם מרגיש שמח ושלם הוא אינו מחפש להתפתח וקשה לו יותר להשתנות. שברון לב לעומת זאת הוא מצב שבו אדם מחפש איזה תיקון ויש בו פתח לשינוי ולצמיחה.

אני לא ממש מאמינה שיש בכלל דבר כזה אדם שהוא שלם באיזה אופן שהוא יחסי וגם מוחלט, אז בכלל נהיה מזה סלט משובח.

פעם הייתי מביטה לאחור בעצב וחושבת שבגיל 17-18 הייתי אדם הרבה יותר שלם, יותר נחמד, יותר אופטימי. שלא לדבר על יותר צעירה ויפה... הייתי תמימה אבל לא טיפשה. ומלאת חיים. באמת הייתי כל אלה.

היום אני מביטה בעצמי לפעמים בהשתאות. איזה אדם נהייתי. כמה גדלתי. כמה הוספתי והרחבתי וכמה אני יכולה להכיל ולהיות במודעות לדברים שקודם לא ראיתי. כמה אני הרבה יותר רגישה והעולם הפנימי שלי עשיר. איך אני מחוברת לגוף שלי. איך השתכללתי בהבנה שלי את התנועה שלי בעולם הזה, פיזית וגם רוחנית. איך פיתחתי יכולת לראות את כל גווני הביניים. לשמוע את כל הצלילים. לחוש בנימים הכי דקים.

בין אז והיום היו שנים ארוכות של שבר ואירועי חיים קשים. אני עדיין אוספת שברים ולא חושבת שאפסיק אי פעם (על זה אדוש בהרחבה בפוסטים אחרים שעוד אכתוב) אבל באיזה דילוג אני יכולה רק לומר שאני בטוחה שצמחתי מתוך השברים האלה. אני בוודאי לא מושלמת אבל הרבה יותר שלמה. לא ביחסיות לכלום אלא פשוט בפני עצמי. או באיזה יחסי שהוא שלם, אם להידרש לביטויים של ימימה. ובאמת אני מוצאת איך אני מחברת לאט לאט את כל החלקים שלי מצד אחד, ומן הצד שני האופן שבו אני עושה את זה הוא במציאת השלם בכל שבר, בהתפתחות של איזה אחדות. בדברים מסויימים אני יכולה לראות בדיוק איך עשיתי את זה ובאחרים אני כבר מאמינה שככה זה היה בלי ממש לבדוק.

כתבתי כאן דוגמה מוחשית לאיך שזה קורה אבל פתאום זה נראה לי יותר מידי הסברים ומילים.

אחלה נושא. רק לא הבנתי למה זה כאילו אמור לפנות לשמות האמיתיים של אנשים. ברור שיש לי הרבה יותר מה לומר על שם שאני בחרתי. טוב, זה ממש ברור למי שהרגע קרא את כל זה...