הקפות ביער

טוב,

אז מרוב שנכנסתי לעניין הכתיבה לא כתבתי כאן כל השבוע.

בגדול, אם אני מסתכלת על הפוסט האחרון, לא הרבה השתנה- שוב קר מאוד (שמעתי עכשיו ברדיו שיש אפילו סיכוי לשלג קל אצלנו), ואני עדיין מבסוטה מהחיים.

את הלילה האחרון ביליתי בבית החולים.

חברה סיפרה לי על אנשים שמחפשים מישהו שישמור על חולה בלילות ואני, במסגרת המיתון, קפצתי על ההצעה. לא שכר מי יודע מה, אבל הזדמנות לחלטר ולעשות עוד כמה ג'ובות.

הגברת שעליה הייתי צריכה לשמור היא "רווקה זקנה", בת 71. לפני כשבועיים היא התחילה להיות קצת חולה, ואז פתאום הפסיקה לראות. מסתבר שאיזה חיידק (שבד"כ גורם דווקא לדלקת ריאות) לבש צורה אלימה במיוחד והתלבש לה על העיניים. היא עדיין לא יודעת (או לפחות זה מה שחושב האח שלה ששלח אותי אליה), אבל הרופאים חושדים שהמצב בלתי הפיך. אה, וקוראים לה ימימה. כמו ימימה. האח הנ"ל ציין בפני שמדובר באישה משכילה.

בבית, אני מנסה להצטייד בספר שאולי יעניין אותה. כשעיני משוטטות על המדפים אני מתקשה למצוא, כרגיל. משום מה הספרייה שלי נשארת דלה על אף כמויות הספרים שקניתי לאחרונה. מנסה לדוג משהו ברמה גבוהה, שיתאים לאישה משכילה שכזאת. בדרך אני נתקלת ב"על העיוורון". פחחחח.... לחורף הזה נראה לי מתאים עגנון, לא שיש לי הרבה. יש את "תהילה" מימי בית הספר. עוד סיפור על אישה זקנה ערירית וחולה. אני חושבת אולי שירה ושולפת את שירי רחל. עוד אחת. ובארוחת ערב שישי אצל חברים מקבלת חזרה את "הדלת" המופלא, שגם הוא מספר על אישה ערירית בסוף חייה. פתאום הספרייה נראית לי מאוד ממוקדת...  

אז הגעתי מתוך הסערה שבחוץ למחלקת עיניים בשערי צדק. מצאתי את המיטה שלה. היא ישנה כבר. נראית כמו מלכה, שוכבת על הגב בפוזה אצילית שכזאת, מונחת לה ככה. התיישבתי ליד המיטה שלה וניסיתי לארגן לעצמי איזה קן חמים לבלות בו את הלילה. אחרי איזה זמן היא התעוררה, ידעה שאני צריכה להגיע ועשתה לי שיחת היכרות קצרה. שאלה עלי, מה אני עושה ומי אני קצת. משונה, לבוא לשמור על שנתה של אישה שמעולם לא פגשתי. להביט בה בשנתה כמו באהוב או בילד.

אז רוב הלילה שוטטתי קצת סהרורית בבית החולים, קוראת קצת ומנסה לישון קצת על הכיסא (כמה אני מרגישה חתרנית כשאני קוראת חומר על שיאצו במסדרונות בתי חולים...).

מידי פעם נכנסת איזה אחות ומטפטפת לה משהו לתוך העיניים.

במיטה לידה שוכבת איזה קשישה מתוקה כזאת שמבקשת ממני מידי פעם איזו בקשה קטנה. פעם מים. פעם שאקרא לאחות. קשה לה לישון ואני מנחשת שהיא לגמרי לבד.

למרות שלא נוח, ועל אף הסיטואציה ההזויה מעט, אני מצליחה להירדם קצת. נראה לי שהשהייה בחדר עם שלוש נשים ישנות בכל זאת נוסכת עלי איזו הרפיה.

בשלב כלשהו האחות שוב מעירה אותה בשביל טיפות והיא מבקשת שאעזור לה לקום לשירותים.

 אז אני מוצאת את עצמי, בלי יותר מידי מבוכה, נכנסת בטבעיות לתפקיד של להוליך אישה לשירותים. אולי בגלל שהיא לא רואה אותי, היא לגמרי לא מהססת לפני שהיא מתיישבת על האסלה. שוב, בלי להידרש למחשבה על זה, אני אומרת שאחכה לה בחוץ, שתקרא לי.

עוד שעה ועוד שעה וכבר כמעט בוקר. בשעה שש באה האחות לעוד סיבוב של תרופות. אמנם לא דיברנו כמעט, אבל אחרי שצפיתי בשנתה חלק גדול מהלילה אני כבר לא מרגישה זרה. כמו שלפעמים קורה לי במהלך טיפול, אני מרגישה שאני עולה על גדותי מרוב אהבה אליה.

האחות, מסתבר, די רעה. דווקא נראית נחמדה במבט ראשון. היא מתעסקת לה עם העירוי, מה שמאוד מכאיב לה, כדי לחבר אליה שקית אנטיביוטיקה. כנראה שהצנתר באמת לא מונח טוב, כי העירוי מסרב לטפטף. האחות ממשיכה לשחק עם זה בזמן שימימה שלי מיללת מכאב. האחות לא מתרשמת. זה נראה לה כמו הצגה. זו לא אישה שיודעת להתבכיין, אבל היא מנסה להמחיש שכואב לה נורא וזה נראה מעושה משהו. האחות נראית כאילו היא כמעט נהנית מהעסק. בלי להגזים. נזכרתי באחות ב"קן הקוקיה".  מושכת ומשחקת שם ואומרת לה "כאב? אני אצטרך לעשות את זה עוד כנראה." ואני לא מבינה למה היא לא יכולה להשחיל איזו מילה של אמפתיה.

בסוף משהו שם בכל זאת נראה שמתחיל לזוז והיא משאירה אותנו עם שקית העירוי לנסות לשחק עם היד כדי שזה יטפטף.

אז אני עושה מה שאני יודעת- מחזיקה את היד הכואבת לה כל כך ומנסה לגעת, לחפש מקומות שזקוקים. נראה שזה קצת עוזר, כי היא נרגעת ואפילו העירוי מטפטף קצת יותר. ממש קצת. האחות שוב באה ובשלב זה מחליטה להתייאש ולהוציא את הצנתר כדי להכניס חדש מאוחר יותר. כנראה שזה נסתם פשוט. אז ככה התחיל לה הבוקר.

האמת היא שלפי בקשת המשפחה הייתי אמורה לעזוב בשש, אבל בדיוק אז הגיעה האחות עם הבלגן ולא רציתי לעזוב אותה לבד עם זה, בלי שהיא אפילו עשתה פיפי של בוקר. אמנם כשהאח דיבר איתי בטלפון הוא אמר שלא בטוח שהיא תצטרך שירותים כי היא כבר היתה פעמיים היום, אבל נראה לי שהוא קצת התבלבל. אני בטוחה שהוא היה בשירותים יותר מפעמיים אתמול. אז נשארתי איתה עוד, לעזור לה להתארגן קצת. לא נראה לי שהוא איש רע, האח. אבל בקלות אנחנו מחפיצים אנשים חולים.

בינתיים הגברת מהמיטה השכנה מנסה לספר לי את הסיפור שלה. יש בה משהו מקסים למרות שהיא מנדנדת. היא מספרת: "לפני שלושה חודשים הייתה לי תאונת דרכים. חציתי את הכביש וכמעט הגעתי לצד השני כשנהגת עקפה ודרסה אותי. הרגל שלי נשברה בחמישה מקומות. כבר עשו לי כמה ניתוחים, והייתי כאן ובהרצוג (בית חולים/ בית אבות שכזה) ועכשיו היה לי פצע שחור ברגל ועשו לי השתלת עור, (פלסטיקה ועיניים חולקות חדרי אשפוז) ואסור לי להזיז את הרגל. כל כך חבל, דווקא היה לי טוב לפני כן. גרתי בהוסטל, כי אין לי משפחה, והייתי פעילה, אפילו עבדתי קצת ב"יד לקשיש". עשיתי תמונות. היה טוב שם, קיבלנו משהו לאכול וחופשי חדשי וקצת כסף. כל יום משמונה וחצי עד שתיים עשרה וחצי. והיו שם אנשים ברמה גבוהה, כולם היו רופאים קודם וכאלה מקצועות מכובדים. ועכשיו אני מקווה שייתנו לי לקום לשירותים לבד. כי כאן בשערי צדק יש רק אחיות (לא כוח עזר, הערה שלי) ולא נעים לי לבקש מהן סיר. יש להן הרבה עבודה אחרת." ועוד ועוד. ולמרות שהיא ככה כבר שלושה חודשים, ונראית זקנה מאוד, היה בה משהו מלא חיוניות, ולא מרחם על עצמה ולא מריר. היא סיפרה כמה היה לה טוב קודם באיזו הכרת טובה, לא בבכיינות. מין הבעת רגשות כנה, בלי הגזמות והפרזות, של אישה שאין לה עם מי לדבר חוץ ממני, כך זה נראה.

ממש מצעד עלובות החיים שם בחדר.

אז זהו, לאט לאט הצלחנו להתארגן קצת, ימימה ואני. שתיתי איתה כוס קפה, שיהיה לי עוד קצת דלק בגוף להגיע הביתה, ובדיוק כשסיימתי לאסוף את חפציי כדי ללכת הגיעה חברה שלה לביקור. נראה לי שהיא היתה די מרוצה מזה שהחברה מצאה אותה יושבת בכורסה, נקייה ומסודרת, ולא סרוחה חסרת אונים במיטה. הן כנראה עושות שם משמרות.

כמובן שלא יכולתי להימנע מלחשוב על רווקותי שלי אל מול רווקותה. מי יטפל בי כשאני אהיה חולה וזקנה? סתם היפותטי, אני עדיין מתכננת שיהיו לי ילדים לכל הפחות. או ככה אני מקווה. אבל עדיין זה מעורר מחשבות. 

היה לי קצת חבל ללכת דווקא כשהיא ערה אחרי שכל הלילה השתעממתי לבד. קצת רציתי להישאר להכיר אותה עוד. כנראה שגם הלילה אבלה איתה. אולי נעשה קצת שיאצו.

את שנת הבוקר שלי קטעה הודעת סמס בת מילה אחת, מאחותי היקרה (הגדולה הרופאה שבדיוק סיימה תורנות)- "חיובי!".

למרות שזה כבר הריון שלישי (טפו טפו בלי עין הרע ושיהיה בהצלחה אמן) אני לא מצליחה עדיין לאלף את עצמי לא להיצבט קצת. גם אני רוצה. לי לא מגיע?

טוב, בינתיים אני עוד עסוקה בלהרות וללדת את עצמי. אז אולי באמת עוד לא הגיע הזמן שלי.

במקביל אני חושבת כפרה עליה שתעשה לי מלא אחיינים אהובים ומקסימים כמו שני אלה שכבר ישנם. הם הורים מדהימים בעיני, היא ובעלה. בלי פוזות והסתבכויות מיותרות, גם בלי להיות הורים במשרה מלאה. שניהם עובדים המון. פשוט זורמים באורח מעורר התפעלות בחיים הרגילים העמוסים האלה.

-קצת חולה-

חשבתי שהשפעת הסתפקה בערב של גרון כואב ובוקר של אפצ'י אבל אז היא היכתה בי בעוצמה רבה יותר.

הבוקר הובסתי על ידי כאב הראש ולקחתי אופטלגין. ואם כבר לקחתי אז הלכתי ללימודים.

זה מנוגד לעקרונות שלי, לקחת משכך כאבים ולהמשיך לתפקד כרגיל. אבל אני גמישה עם עצמי.

זה כמובן לא הנושא, אבל בהמשך אני מדברת על החשיבות שבלתת התייחסות לדברים המיידיים שמציקים אז כדאי שאני איישם קצת...

אותו הדבר עלה גם בימימה וגם בשיעור שיאצו היום.

לפעמים זה לא הולך. אתה בא לטפל ומשהו בא איתך ולא עוזב. לא מצליח להיות בשקט הנכון עם המטופל. לא הצליח ממש להקשיב למה שקורה אצלו.

[ובימימה- מקשיבה לאדם אחר או לחומר הנלמד ובא איזה דבר של עומס שמכריח אותי להקשיב דרכו]

כולם אצלנו בעלי מידה כלשהי של היכרות עם מדיטציה ואי שניות ואי היקשרות ולא להגיב ו"אין אני" ועוד כהנה וכהנה.

גם אני. מידה מועטה, יש לציין. אבל זה לא מתחבר לי. זה קר לי. ויותר מכל, זה לא עוזר לי.

נשאר איזה פער. זה ברור שבמצב כזה מה שאני צריכה זה להפסיק לרצות. להפסיק "לנסות" לעשות את מה שזה לא יהיה שאני מנסה. אבל בדיבורים המזרחיים אני נשארת עם זה. ונשארת דרך לא פשוטה לעשות בעצמי- אני הרי לא יכולה להפסיק לרצות רק בגלל שאמרו לי שזה הפיתרון.

זה אפילו נשמע לי מוכר מכל מיני סיטואציות אחרות בחיים ומיד מבעיר לי איזה פיוז.

אני, איך שאומרים לי לעצום עיניים ולדמיין שאני מחזיקה כדור גדול בין הידיים נתקע לי דימוי של קולב גדול ששכחתי להוציא מהחולצה ומכריח את הכתפיים שלי להיות נוקשות ומורמות ואחרי שתי שניות כואבות. איך שאומרים לי להרפות אני מיד מפסיקה לנשום. נו, ליתר ביטחון...

אצל ימימה אני מוצאת תשובות. וכלים.

אולי זו אותה תשובה אבל משהו שם בא לי טוב כל כך, בנעימות וברכות ובתחושה של מוכר ואהוב.

בלי אמירות מנוכרות שיכולות להביא אותך למסקנות מוזרות ומרחיקות לכת ומנוגדות לטבע. 

אז היא אומרת, בפשטות, שצריך "להכיר בעומס, אך לא את כולו" כלומר, להכיר בו אבל לא לנסות לברר אותו או משהו כזה. לא לחפור ולא לחטט. במקום להמשיך להיות עסוקה בו- או בלנסות לא להיות בו- לחזור לתהליך ההתפתחות שלי שבו הייתי מלכתחילה. משהו כמו "אוקיי, איפה היינו?".

כשימימה מדברת על קשב היא אומרת שהקשב קורה ומתפתח במקביל- קשב למי שמולי וקשב לעצמי פנימה.

ושוב בשיאצו אנחנו רואים פעם אחרי פעם שאי אפשר לחוש את המטופל רק מלהיות מופנה אליו. אנחנו חשים אותו באמצעות החושים שלנו, נכון, אבל גם באמצעות הבטן והלב שלנו ואליהם אנחנו חייבים להיות כל הזמן ערים. ואם באתי לטיפול עייפה, נניח, אז ברגע שאני אנסה "לא להקשיב" לזה, אני מכבה חלק מהאנטנות שלי ולא יכולה להקשיב לדברים שעולים מתוכי. אני מקשיבה רק באמצעות החושים שלי ולא נמצאת שם באמת.

זאת אומרת, תהליך ההקשבה (אני מתכוונת בגדול, לא רק באזניים) הוא משהו כזה: החושים שלי קולטים התרחשות מבחוץ- מגע, קול, תנועה, מראה. הגוף שלי, או ה"הארה" (בטן של שיאצו) או הלב, מושפעים מזה באופן כלשהו. אני מתבוננת בעצמי ומסיקה מסקנות ממה שהקלט החושי הזה עושה לי. כשאני מתבוננת בעצמי כמו כשאני מתבוננת במטופל או בבן שיחי אני צריכה להיות נטולת פניות ומוכנה "לשמוע" כל מה שעולה. גם אם זה כביכול לא רלוונטי. אין שום אפשרות אחרת. ואז אם נניח עולה לי העומס שלי, או איזה דבר שהבאתי מבחוץ, אז אני יכולה לראות אותו בין כל הדברים ופשוט לשאול את עצמי אם יש עוד משהו.

ולפעמים אי אפשר. גם זה קורה. העיקר ברכות עם עצמי ועם מי שמסביב.

זה לא הולך בכוח.

*טוב לא יודעת למה לא פרסמתי את זה אתמול כשכתבתי...
הבטחה לעצמי: להשתדל לכתוב את החיים שלי בלי להתפלצן. אבל זה חלק מהחיים שלי, מה לעשות.

רק כתבתי שהתעוררו לי תהיות על משמעות השם שבחרתי לעצמי ופתאום זה נהיה הנושא החם.

קודם כל, בחיים: יש לי שניים.

 אחד בשימוש שוטף.

ההורים שלי חשבו על עליזה על שם אליזבת' אבל היה נדמה להם שיצחקו עלי בגן. אז הם בחרו לי שם שמח אחר. השם השמח שלי הוא בלשון ציווי, ליתר ביטחון, כי הם מראש לקחו בחשבון שאני עשויה לא לענות לתיאור (מי לא מכיר "יפה" לא יפה?). במידה רבה הם צדקו. השם השני שלי קצת מוזר.

תמיד תהיתי מהי בעצם המשמעות שלו. ואז יום אחד שאלתי אז אמרו לי שזה המשיח. זה היה די מצחיק או מוזר כי באותו שבוע שתיים (!) מחברותי חלמו שאני המשיח. חלומות של מתבגרות דוסיות.

ועכשיו השם שבחרתי לעצמי כאן.

היה אפשר לחשוב שבתור שם בחרתי בעצמי, ממש לאחרונה. יהיה לי יותר ברור מה המשמעות שלו בשבילי. אבל זה לא כזה פשוט. אז קודם היו לי רעיונות אחרים, אבל הם כבר היו תפוסים. ואז עלתה האפשרות הזאת. לא יודעת מאיפה. אני עדיין מרגישה שהשם הזה קצת כבד עלי. אבל אני מתחברת אליו, אני חושבת שהוא כבר מזמן עולה לי מידי פעם כשאני מנסה לתאר את מצבי בחיים. הוא גם יפה בעיני. כלומר, הוא מזכיר את המשפט הידוע "אין דבר שלם יותר מלב שבור" שיש לו איזה אסתטיקה לירית מופלאה. וזה מה שחשבתי עליו כשבחרתי את השם הזה.

פרשנות אפשרית למשפט (שיש לו כמה גרסאות ומייחסים אותו לרבי מקוצק אבל גם לרבי נחמן מברסלב ולאדמו"ר חב"ד כלשהו): כאשר אדם מרגיש שמח ושלם הוא אינו מחפש להתפתח וקשה לו יותר להשתנות. שברון לב לעומת זאת הוא מצב שבו אדם מחפש איזה תיקון ויש בו פתח לשינוי ולצמיחה.

אני לא ממש מאמינה שיש בכלל דבר כזה אדם שהוא שלם באיזה אופן שהוא יחסי וגם מוחלט, אז בכלל נהיה מזה סלט משובח.

פעם הייתי מביטה לאחור בעצב וחושבת שבגיל 17-18 הייתי אדם הרבה יותר שלם, יותר נחמד, יותר אופטימי. שלא לדבר על יותר צעירה ויפה... הייתי תמימה אבל לא טיפשה. ומלאת חיים. באמת הייתי כל אלה.

היום אני מביטה בעצמי לפעמים בהשתאות. איזה אדם נהייתי. כמה גדלתי. כמה הוספתי והרחבתי וכמה אני יכולה להכיל ולהיות במודעות לדברים שקודם לא ראיתי. כמה אני הרבה יותר רגישה והעולם הפנימי שלי עשיר. איך אני מחוברת לגוף שלי. איך השתכללתי בהבנה שלי את התנועה שלי בעולם הזה, פיזית וגם רוחנית. איך פיתחתי יכולת לראות את כל גווני הביניים. לשמוע את כל הצלילים. לחוש בנימים הכי דקים.

בין אז והיום היו שנים ארוכות של שבר ואירועי חיים קשים. אני עדיין אוספת שברים ולא חושבת שאפסיק אי פעם (על זה אדוש בהרחבה בפוסטים אחרים שעוד אכתוב) אבל באיזה דילוג אני יכולה רק לומר שאני בטוחה שצמחתי מתוך השברים האלה. אני בוודאי לא מושלמת אבל הרבה יותר שלמה. לא ביחסיות לכלום אלא פשוט בפני עצמי. או באיזה יחסי שהוא שלם, אם להידרש לביטויים של ימימה. ובאמת אני מוצאת איך אני מחברת לאט לאט את כל החלקים שלי מצד אחד, ומן הצד שני האופן שבו אני עושה את זה הוא במציאת השלם בכל שבר, בהתפתחות של איזה אחדות. בדברים מסויימים אני יכולה לראות בדיוק איך עשיתי את זה ובאחרים אני כבר מאמינה שככה זה היה בלי ממש לבדוק.

כתבתי כאן דוגמה מוחשית לאיך שזה קורה אבל פתאום זה נראה לי יותר מידי הסברים ומילים.

אחלה נושא. רק לא הבנתי למה זה כאילו אמור לפנות לשמות האמיתיים של אנשים. ברור שיש לי הרבה יותר מה לומר על שם שאני בחרתי. טוב, זה ממש ברור למי שהרגע קרא את כל זה...