-קצת חולה-
חשבתי שהשפעת הסתפקה בערב של גרון כואב ובוקר של אפצ'י אבל אז היא היכתה בי בעוצמה רבה יותר.
הבוקר הובסתי על ידי כאב הראש ולקחתי אופטלגין. ואם כבר לקחתי אז הלכתי ללימודים.
זה מנוגד לעקרונות שלי, לקחת משכך כאבים ולהמשיך לתפקד כרגיל. אבל אני גמישה עם עצמי.
זה כמובן לא הנושא, אבל בהמשך אני מדברת על החשיבות שבלתת התייחסות לדברים המיידיים שמציקים אז כדאי שאני איישם קצת...
אותו הדבר עלה גם בימימה וגם בשיעור שיאצו היום.
לפעמים זה לא הולך. אתה בא לטפל ומשהו בא איתך ולא עוזב. לא מצליח להיות בשקט הנכון עם המטופל. לא הצליח ממש להקשיב למה שקורה אצלו.
[ובימימה- מקשיבה לאדם אחר או לחומר הנלמד ובא איזה דבר של עומס שמכריח אותי להקשיב דרכו]
כולם אצלנו בעלי מידה כלשהי של היכרות עם מדיטציה ואי שניות ואי היקשרות ולא להגיב ו"אין אני" ועוד כהנה וכהנה.
גם אני. מידה מועטה, יש לציין. אבל זה לא מתחבר לי. זה קר לי. ויותר מכל, זה לא עוזר לי.
נשאר איזה פער. זה ברור שבמצב כזה מה שאני צריכה זה להפסיק לרצות. להפסיק "לנסות" לעשות את מה שזה לא יהיה שאני מנסה. אבל בדיבורים המזרחיים אני נשארת עם זה. ונשארת דרך לא פשוטה לעשות בעצמי- אני הרי לא יכולה להפסיק לרצות רק בגלל שאמרו לי שזה הפיתרון.
זה אפילו נשמע לי מוכר מכל מיני סיטואציות אחרות בחיים ומיד מבעיר לי איזה פיוז.
אני, איך שאומרים לי לעצום עיניים ולדמיין שאני מחזיקה כדור גדול בין הידיים נתקע לי דימוי של קולב גדול ששכחתי להוציא מהחולצה ומכריח את הכתפיים שלי להיות נוקשות ומורמות ואחרי שתי שניות כואבות. איך שאומרים לי להרפות אני מיד מפסיקה לנשום. נו, ליתר ביטחון...
אצל ימימה אני מוצאת תשובות. וכלים.
אולי זו אותה תשובה אבל משהו שם בא לי טוב כל כך, בנעימות וברכות ובתחושה של מוכר ואהוב.
בלי אמירות מנוכרות שיכולות להביא אותך למסקנות מוזרות ומרחיקות לכת ומנוגדות לטבע.
אז היא אומרת, בפשטות, שצריך "להכיר בעומס, אך לא את כולו" כלומר, להכיר בו אבל לא לנסות לברר אותו או משהו כזה. לא לחפור ולא לחטט. במקום להמשיך להיות עסוקה בו- או בלנסות לא להיות בו- לחזור לתהליך ההתפתחות שלי שבו הייתי מלכתחילה. משהו כמו "אוקיי, איפה היינו?".
כשימימה מדברת על קשב היא אומרת שהקשב קורה ומתפתח במקביל- קשב למי שמולי וקשב לעצמי פנימה.
ושוב בשיאצו אנחנו רואים פעם אחרי פעם שאי אפשר לחוש את המטופל רק מלהיות מופנה אליו. אנחנו חשים אותו באמצעות החושים שלנו, נכון, אבל גם באמצעות הבטן והלב שלנו ואליהם אנחנו חייבים להיות כל הזמן ערים. ואם באתי לטיפול עייפה, נניח, אז ברגע שאני אנסה "לא להקשיב" לזה, אני מכבה חלק מהאנטנות שלי ולא יכולה להקשיב לדברים שעולים מתוכי. אני מקשיבה רק באמצעות החושים שלי ולא נמצאת שם באמת.
זאת אומרת, תהליך ההקשבה (אני מתכוונת בגדול, לא רק באזניים) הוא משהו כזה: החושים שלי קולטים התרחשות מבחוץ- מגע, קול, תנועה, מראה. הגוף שלי, או ה"הארה" (בטן של שיאצו) או הלב, מושפעים מזה באופן כלשהו. אני מתבוננת בעצמי ומסיקה מסקנות ממה שהקלט החושי הזה עושה לי. כשאני מתבוננת בעצמי כמו כשאני מתבוננת במטופל או בבן שיחי אני צריכה להיות נטולת פניות ומוכנה "לשמוע" כל מה שעולה. גם אם זה כביכול לא רלוונטי. אין שום אפשרות אחרת. ואז אם נניח עולה לי העומס שלי, או איזה דבר שהבאתי מבחוץ, אז אני יכולה לראות אותו בין כל הדברים ופשוט לשאול את עצמי אם יש עוד משהו.
ולפעמים אי אפשר. גם זה קורה. העיקר ברכות עם עצמי ועם מי שמסביב.
זה לא הולך בכוח.
*טוב לא יודעת למה לא פרסמתי את זה אתמול כשכתבתי...
הבטחה לעצמי: להשתדל לכתוב את החיים שלי בלי להתפלצן. אבל זה חלק מהחיים שלי, מה לעשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
