הקפות ביער

הפוסט הזה מתחיל מתגובה שרציתי לכתוב לפוסט של מומו.

ההסתגלות שלי ללהיות לבד מזכירה לי את התהליך שלי של חזרה בשאלה.

רגע אני אסביר- כמו רווקות רבות אחרות, גם אני שמעתי אלפי פעמים, והפנמתי, שכדי למצוא זוגיות ולבוא אליה ממקום נקי, אני צריכה להיות מסוגלת להיות בטוב גם לבד. האמת, אני מטילה ספק במעשיות של הטענה הזאת, גם אם לא באמיתותה. אבל בכל אופן אם אני כבר לבד אז שווה לי ללמוד לקחת מזה את הטוב. בכלל בלי קשר ללבד/ לא לבד, זה רעיון טוב למצוא את המקום שלי בעולם הזה.

אז שנים ארוכות שיקרתי לעצמי קצת בעניין הזה ובעצם דילגתי בקלילות מזוגיות לזוגיות. ועכשיו, אחרי כשנה וחצי של להסתדר לבד, באמת להסתדר, באמת לבד- להגדיר את עצמי לעצמי ולמלא את החיים שלי בדברים טובים, אני יכולה להגיד שבאמת בדקתי את הנושא ויש לי קצת תובנות.

כשהייתי בתיכון היה איזה שלב שהתחלתי להרגיש שהדתיות הזאת שלי (זה היה לי מאוד חשוב) מקשה עלי. מרחיקה אותי מעצמי ובעצם גם מאלוהים. והרגשתי, אם לחזור רגע לטרמינולוגיה הדתית, שאני לא מצליחה להגיע לעבודת ה' כמו שבאמת הייתי רוצה. לאט לאט צצה בי איזה הבחנה שאולי אני צריכה לאפשר לעצמי יותר חופש בתוך הדת- לא בהכרח לקבל את כל מה שמלמדים אותי כמות שהוא. אפילו "לסנן" מצוות- לשים לב יותר מה עושה לי טוב ומה לא. כנערה הייתי ממש מפותחת, רגשית ואינטלקטואלית, כך נדמה לי (מאז אני בנסיגה...), והבנתי שזו יכולה להיות דרך שתוביל אותי החוצה. הרגשתי שהרפיה כזאת יכולה לסחוף אותי לסתם חיפוף מצוות,

ושחיפוף מצוות בסופו של דבר יערער את האמונה שלי. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. האמונה שלי היתה כזו שאומרת בעצם שאם אי אפשר להוכיח או להפריך את קיומו של אלוהים כזה דתי אז אמונה זו בחירה (אני עדיין מאמינה בדיוק באותו הדבר, רק הבחירה שלי השתנתה). אז נתתי לרעיון הזה לנוח איזה זמן. אבל לא יכולתי להמשיך- היתה לי איזה סתירה פנימית, משהו בדתיות שקרא תגר על זכות הקיום הרגשית שלי. ובסוף אמרתי לעצמי שאם אני כבר לא אאמין, אז אני לא אאמין, וזו תהיה האמת שלי, וזה יהיה בסדר. וככה בחרתי. ובאמת איבדתי את האמונה שלי. זה ויתור גדול מבחינתי, אבל ככה זה בינתיים. נדמה לי שאם הייתי חשופה לסוג הדתיות שאני חשופה אליה היום בירושלים, שיש כל כך הרבה סוגים של דתיים ויש הרבה יותר אפשרויות, לא הייתי נאלצת לעשות את הבחירה הזאת.

הערת ביניים: בימים אלה אני יותר ויותר מרשה לעצמי להגיד ברוך השם, גם בלי להאמין, מתוך איזה כוונה של תודה לעולם על ההזדמנויות שאני מקבלת בחיים ועל המפגשים שאני זוכה להם. הרבה אני אומרת את זה כשמשהו מרגיז אותי נורא, או שאני לא מצליחה להבין. ברוך השם הוא צירוף מילים חביב עלי ואני מרשה לעצמי אותו גם בלי להאמין. 

בתהליך הזה של פרידה מהתלות בזוגיות, ברעיון הזוגיות, אני הרבה פחות חדה בהבנה שלי. אני מבינה רק תוך כדי ולא מראש. ואחרי כל ההסתגלות הזו, בזמן האחרון, התחלתי לחשוב שאני עלולה להצליח כל כך עד שבאמת לא יהיה מקום לזוגיות בחיים שלי. זו לא סתם מחשבה, באמת טוב לי ואני מתפתחת כל כך, ויש לי יותר ויותר מה להפסיד מכניסה למערכת זוגית. התהליך של בנייה של עצמי פנימה משתקף גם בזה שלא קורה שום דבר בחיים שלי בתחום הזוגיות כבר די הרבה זמן, מצב שפשוט לא הכרתי קודם. לא רק שלא קורה, גם אין שום קריצות בכיוון. פעם היו מתחילים איתי אנשים כל הזמן. היום לא. בכלל לא. גם לא היה אף אחד שמצא חן בעיני כבר הרבה, הרבה זמן. למרות שנראה לי שזה בא ממקום טוב, שאני כבר לא משדרת את אותה זמינות מוחלטת לכל מי שרק מוכן להתעניין בי, זה קצת מטריד אותי לפעמים. אבל מתחיל להבליח בי איזה רגש שאומר שאם יהיה לי כל כך טוב לבד שלא יהיה שם מקום לעוד מישהו, אז זה גם בסדר, כי בתוך המחשבה המטרידה בעצם מובלע הרעיון שיהיה לי ממש טוב.

זה לא שאני לגמרי מאמינה לכל מה שאמרתי כאן, זה רק מחשבות שבאות.

ברוך השם.

ומצד שני, בזמן האחרון אני ממש בטוב וגם אנשים יותר מוצאים חן בעיני.

עוד לא מצאתי מישהו שממש מוצא חן בעיני, אבל אני רואה איך אני מסתכלת על אנשים באור יותר חיובי. באופן פתוח כזה, לא דווקא על אנשים מהסוג שהייתי מצפה שאני אצא איתם. פשוט כל מיני אנשים, בלי השיפוטים הרגילים. אז אולי זה כן נכון מה שאומרים...

רונה קינן שרה שיר יפה.

*יכול להיות שלא הצלחתי עם העניין של הסרטון? אם לא, עזרה תתקבל בברכה.

הסתדרתי לבד. כמו שאמרתי...

טוב,

אז מרוב שנכנסתי לעניין הכתיבה לא כתבתי כאן כל השבוע.

בגדול, אם אני מסתכלת על הפוסט האחרון, לא הרבה השתנה- שוב קר מאוד (שמעתי עכשיו ברדיו שיש אפילו סיכוי לשלג קל אצלנו), ואני עדיין מבסוטה מהחיים.

את הלילה האחרון ביליתי בבית החולים.

חברה סיפרה לי על אנשים שמחפשים מישהו שישמור על חולה בלילות ואני, במסגרת המיתון, קפצתי על ההצעה. לא שכר מי יודע מה, אבל הזדמנות לחלטר ולעשות עוד כמה ג'ובות.

הגברת שעליה הייתי צריכה לשמור היא "רווקה זקנה", בת 71. לפני כשבועיים היא התחילה להיות קצת חולה, ואז פתאום הפסיקה לראות. מסתבר שאיזה חיידק (שבד"כ גורם דווקא לדלקת ריאות) לבש צורה אלימה במיוחד והתלבש לה על העיניים. היא עדיין לא יודעת (או לפחות זה מה שחושב האח שלה ששלח אותי אליה), אבל הרופאים חושדים שהמצב בלתי הפיך. אה, וקוראים לה ימימה. כמו ימימה. האח הנ"ל ציין בפני שמדובר באישה משכילה.

בבית, אני מנסה להצטייד בספר שאולי יעניין אותה. כשעיני משוטטות על המדפים אני מתקשה למצוא, כרגיל. משום מה הספרייה שלי נשארת דלה על אף כמויות הספרים שקניתי לאחרונה. מנסה לדוג משהו ברמה גבוהה, שיתאים לאישה משכילה שכזאת. בדרך אני נתקלת ב"על העיוורון". פחחחח.... לחורף הזה נראה לי מתאים עגנון, לא שיש לי הרבה. יש את "תהילה" מימי בית הספר. עוד סיפור על אישה זקנה ערירית וחולה. אני חושבת אולי שירה ושולפת את שירי רחל. עוד אחת. ובארוחת ערב שישי אצל חברים מקבלת חזרה את "הדלת" המופלא, שגם הוא מספר על אישה ערירית בסוף חייה. פתאום הספרייה נראית לי מאוד ממוקדת...  

אז הגעתי מתוך הסערה שבחוץ למחלקת עיניים בשערי צדק. מצאתי את המיטה שלה. היא ישנה כבר. נראית כמו מלכה, שוכבת על הגב בפוזה אצילית שכזאת, מונחת לה ככה. התיישבתי ליד המיטה שלה וניסיתי לארגן לעצמי איזה קן חמים לבלות בו את הלילה. אחרי איזה זמן היא התעוררה, ידעה שאני צריכה להגיע ועשתה לי שיחת היכרות קצרה. שאלה עלי, מה אני עושה ומי אני קצת. משונה, לבוא לשמור על שנתה של אישה שמעולם לא פגשתי. להביט בה בשנתה כמו באהוב או בילד.

אז רוב הלילה שוטטתי קצת סהרורית בבית החולים, קוראת קצת ומנסה לישון קצת על הכיסא (כמה אני מרגישה חתרנית כשאני קוראת חומר על שיאצו במסדרונות בתי חולים...).

מידי פעם נכנסת איזה אחות ומטפטפת לה משהו לתוך העיניים.

במיטה לידה שוכבת איזה קשישה מתוקה כזאת שמבקשת ממני מידי פעם איזו בקשה קטנה. פעם מים. פעם שאקרא לאחות. קשה לה לישון ואני מנחשת שהיא לגמרי לבד.

למרות שלא נוח, ועל אף הסיטואציה ההזויה מעט, אני מצליחה להירדם קצת. נראה לי שהשהייה בחדר עם שלוש נשים ישנות בכל זאת נוסכת עלי איזו הרפיה.

בשלב כלשהו האחות שוב מעירה אותה בשביל טיפות והיא מבקשת שאעזור לה לקום לשירותים.

 אז אני מוצאת את עצמי, בלי יותר מידי מבוכה, נכנסת בטבעיות לתפקיד של להוליך אישה לשירותים. אולי בגלל שהיא לא רואה אותי, היא לגמרי לא מהססת לפני שהיא מתיישבת על האסלה. שוב, בלי להידרש למחשבה על זה, אני אומרת שאחכה לה בחוץ, שתקרא לי.

עוד שעה ועוד שעה וכבר כמעט בוקר. בשעה שש באה האחות לעוד סיבוב של תרופות. אמנם לא דיברנו כמעט, אבל אחרי שצפיתי בשנתה חלק גדול מהלילה אני כבר לא מרגישה זרה. כמו שלפעמים קורה לי במהלך טיפול, אני מרגישה שאני עולה על גדותי מרוב אהבה אליה.

האחות, מסתבר, די רעה. דווקא נראית נחמדה במבט ראשון. היא מתעסקת לה עם העירוי, מה שמאוד מכאיב לה, כדי לחבר אליה שקית אנטיביוטיקה. כנראה שהצנתר באמת לא מונח טוב, כי העירוי מסרב לטפטף. האחות ממשיכה לשחק עם זה בזמן שימימה שלי מיללת מכאב. האחות לא מתרשמת. זה נראה לה כמו הצגה. זו לא אישה שיודעת להתבכיין, אבל היא מנסה להמחיש שכואב לה נורא וזה נראה מעושה משהו. האחות נראית כאילו היא כמעט נהנית מהעסק. בלי להגזים. נזכרתי באחות ב"קן הקוקיה".  מושכת ומשחקת שם ואומרת לה "כאב? אני אצטרך לעשות את זה עוד כנראה." ואני לא מבינה למה היא לא יכולה להשחיל איזו מילה של אמפתיה.

בסוף משהו שם בכל זאת נראה שמתחיל לזוז והיא משאירה אותנו עם שקית העירוי לנסות לשחק עם היד כדי שזה יטפטף.

אז אני עושה מה שאני יודעת- מחזיקה את היד הכואבת לה כל כך ומנסה לגעת, לחפש מקומות שזקוקים. נראה שזה קצת עוזר, כי היא נרגעת ואפילו העירוי מטפטף קצת יותר. ממש קצת. האחות שוב באה ובשלב זה מחליטה להתייאש ולהוציא את הצנתר כדי להכניס חדש מאוחר יותר. כנראה שזה נסתם פשוט. אז ככה התחיל לה הבוקר.

האמת היא שלפי בקשת המשפחה הייתי אמורה לעזוב בשש, אבל בדיוק אז הגיעה האחות עם הבלגן ולא רציתי לעזוב אותה לבד עם זה, בלי שהיא אפילו עשתה פיפי של בוקר. אמנם כשהאח דיבר איתי בטלפון הוא אמר שלא בטוח שהיא תצטרך שירותים כי היא כבר היתה פעמיים היום, אבל נראה לי שהוא קצת התבלבל. אני בטוחה שהוא היה בשירותים יותר מפעמיים אתמול. אז נשארתי איתה עוד, לעזור לה להתארגן קצת. לא נראה לי שהוא איש רע, האח. אבל בקלות אנחנו מחפיצים אנשים חולים.

בינתיים הגברת מהמיטה השכנה מנסה לספר לי את הסיפור שלה. יש בה משהו מקסים למרות שהיא מנדנדת. היא מספרת: "לפני שלושה חודשים הייתה לי תאונת דרכים. חציתי את הכביש וכמעט הגעתי לצד השני כשנהגת עקפה ודרסה אותי. הרגל שלי נשברה בחמישה מקומות. כבר עשו לי כמה ניתוחים, והייתי כאן ובהרצוג (בית חולים/ בית אבות שכזה) ועכשיו היה לי פצע שחור ברגל ועשו לי השתלת עור, (פלסטיקה ועיניים חולקות חדרי אשפוז) ואסור לי להזיז את הרגל. כל כך חבל, דווקא היה לי טוב לפני כן. גרתי בהוסטל, כי אין לי משפחה, והייתי פעילה, אפילו עבדתי קצת ב"יד לקשיש". עשיתי תמונות. היה טוב שם, קיבלנו משהו לאכול וחופשי חדשי וקצת כסף. כל יום משמונה וחצי עד שתיים עשרה וחצי. והיו שם אנשים ברמה גבוהה, כולם היו רופאים קודם וכאלה מקצועות מכובדים. ועכשיו אני מקווה שייתנו לי לקום לשירותים לבד. כי כאן בשערי צדק יש רק אחיות (לא כוח עזר, הערה שלי) ולא נעים לי לבקש מהן סיר. יש להן הרבה עבודה אחרת." ועוד ועוד. ולמרות שהיא ככה כבר שלושה חודשים, ונראית זקנה מאוד, היה בה משהו מלא חיוניות, ולא מרחם על עצמה ולא מריר. היא סיפרה כמה היה לה טוב קודם באיזו הכרת טובה, לא בבכיינות. מין הבעת רגשות כנה, בלי הגזמות והפרזות, של אישה שאין לה עם מי לדבר חוץ ממני, כך זה נראה.

ממש מצעד עלובות החיים שם בחדר.

אז זהו, לאט לאט הצלחנו להתארגן קצת, ימימה ואני. שתיתי איתה כוס קפה, שיהיה לי עוד קצת דלק בגוף להגיע הביתה, ובדיוק כשסיימתי לאסוף את חפציי כדי ללכת הגיעה חברה שלה לביקור. נראה לי שהיא היתה די מרוצה מזה שהחברה מצאה אותה יושבת בכורסה, נקייה ומסודרת, ולא סרוחה חסרת אונים במיטה. הן כנראה עושות שם משמרות.

כמובן שלא יכולתי להימנע מלחשוב על רווקותי שלי אל מול רווקותה. מי יטפל בי כשאני אהיה חולה וזקנה? סתם היפותטי, אני עדיין מתכננת שיהיו לי ילדים לכל הפחות. או ככה אני מקווה. אבל עדיין זה מעורר מחשבות. 

היה לי קצת חבל ללכת דווקא כשהיא ערה אחרי שכל הלילה השתעממתי לבד. קצת רציתי להישאר להכיר אותה עוד. כנראה שגם הלילה אבלה איתה. אולי נעשה קצת שיאצו.

את שנת הבוקר שלי קטעה הודעת סמס בת מילה אחת, מאחותי היקרה (הגדולה הרופאה שבדיוק סיימה תורנות)- "חיובי!".

למרות שזה כבר הריון שלישי (טפו טפו בלי עין הרע ושיהיה בהצלחה אמן) אני לא מצליחה עדיין לאלף את עצמי לא להיצבט קצת. גם אני רוצה. לי לא מגיע?

טוב, בינתיים אני עוד עסוקה בלהרות וללדת את עצמי. אז אולי באמת עוד לא הגיע הזמן שלי.

במקביל אני חושבת כפרה עליה שתעשה לי מלא אחיינים אהובים ומקסימים כמו שני אלה שכבר ישנם. הם הורים מדהימים בעיני, היא ובעלה. בלי פוזות והסתבכויות מיותרות, גם בלי להיות הורים במשרה מלאה. שניהם עובדים המון. פשוט זורמים באורח מעורר התפעלות בחיים הרגילים העמוסים האלה.