אני גדלתי במשפחה חד-הורית.
אמא שלי עשתה כמיטב יכולתה למלא את כל החוסרים, אבל מיטב-יכולתה לא היה משהו. חלק גדול מהחוסרים היא לא יכלה למלא, וחלק היא פשוט ייצרה מתוקף היותה מי שהיא.האפרוחית שלי, לעומת זאת, גרה במשפחה גרעינית מודרנית. יש לה אמא (אני), אבא (אוזי), אחות גדולה בבית (הקטנה) ואחות גדולה בחוץ (הגדולה). יש לה סבתא (חמתי) ויש לה את ברברה, המטפלת ששווה את משקלה בזהב טהור. עול הטיפול בה מתחלק בין כולנו, על מי יותר ועל מי פחות.
אבל מדי פעם אני נקראת אל הדגל, והופכת להיות המטפלת הראשית של האפרוחית, ומה אני אגיד לכם, התענוג מפוקפק הוא.
זו פיתחה לה לאחרונה, לפי מיטב התכתיבים ההתפתחותיים, נטיה לסרב, לרגון, להתנגד, ולפרוץ בבכי וצעקות מזוייפים - אך באותה מידה, מעצבנים.
לכל אחד יש שיטות משלו להתמודד עם האפרוחית.
אוזי הופך הכל לחוכא ואיטלולא. הקטנה סובלת בשקט. ברברה לא צריכה לעשות שום דבר מפני שהאפרוחית לעולם אינה מחציפה לה פנים, אבל כשהיא כן - מבט נוזף אחד שלה מחזיר את האפרוחית מיד לתלם.
אבל אני -
אני אמא, ולכן מנת הסבל שהיא מאכילה אותי עולה על זו של כולם יחד. ואני גם אמא נוקשה וקשוחה, ולכן המאבקים ביננו הם שכיחים.
לא רציתי ללכת בתלם האימהות שחוויתי אני, ולא רציתי להשתמש בכוח כדי להכניע את האפרוחית, אבל אני מודה שלעיתים לא ראיתי ברירה אחרת. מה שעבד לאורך זמן היה אסטרטגיה האזהרה. "אני סופרת עד שלוש. אם לא תעשי כך וכך, את הולכת לחדר שלך". אחרי כמה שהויות קולניות בחדר, האפרוחית למדה שאחרי "אחת" בא "שתיים" ואז "שלוש", ושמוטב גם להשלים את הספירה בעצמה וגם לעמוד בדרישות.
לפעמים זה לא עובד ואני צריכה להפעיל את האיום, מה שנגמר בבכי וצעקות. לפעמים גם של האפרוחית.
ניסיתי כמה פעמים את שיטת אוזי - להפוך הכל למשחק - אבל האפרוחית לא שיתפה פעולה, אוני התעצבנתי עוד יותר מאשר קודם, והחלטתי שעדיף שאפעל בשיטה שלי.
ואז, אוזי נסע לברזיל ואני נסעתי למלבורן.
זה ש
טאבולה עמדה ל
התחתן היה מאד משמח. זה שהיא עמדה להתחתן בדיוק כשאוזי נסע לכנס בברזיל היה הרבה פחות משמח.
כך מצאנו את עצמנו בשדה התעופה - אפרוחית אחת מקרצצת, חמתי, מלאה רצון טוב, ואני, החלטית ונוקשה, בדרך למלבורן.
חמתי השגיחה על האפרוחית כמה שיכלה עד שעלינו למטוס. משעלינו, הסתבר שכל נסיעותינו ברחבי העולם עוד בטרם מלאו לאפרוחית שישה חודשים עשו אותי אם-טיסות מנוסה. חמושה בצעצועים חדשים (וזולים) העסקתי את האפרוחית עד שנחתנו, וחיכינו לטאבולה וארוסה.
משבאו, האפרוחית עטתה על עצמה את פוזת הביישנית והקשה-להשגה. הפוזה הזו החזיקה מעמד בערך שלוש דקות, מפני שארוסה של טאבולה הוא גבר ולכן מיד המיס את ליבה של האפרוחית. גם אחיה של טאבולה, שהתארח אצלה, פעל את פעולתו. למרות שהאח עסק בענייניו והתעלם מהאפרוחית רוב הזמן, זו נפלה שדודה לרגליו למן הרגע הראשון - לדעתי בגלל דמיון מוחץ בינו לבין דליק ווליניץ שכיכב בוידאו האהוב עליה ביותר ("דיג-דיג-דוג", אלא מה).לעומת מארחינו נדיבי-הלב ואוהבי הילדים, אני קיבלתי מנה גדושה של גיל שנתיים האיום. האפרוחית סירבה להתלבש, להתפשט, לשבת לאכול, לקום מהשולחן, לישון, להתרחץ, ולשכב בשקט בעת החלפת החיתול. המאבקים ביננו הלכו והסלימו, והעכירו את כל שגרת היום.
היו רגעים של חסד.
האפרוחית אימצה את העברית כשפה לשימוש יומיומי והתחילה מדברת בה.
בבוקר הראשון התעוררתי ושמעתי אותה במיטה שלה, מנהלת שיחת טלפון אותנטית לחלוטין עם ברברה, בה היא מתארת לה את כל קורות היום ואתמול.
ביקרנו חברה שיש לה שלושה חתולים, ואחרי שהיא רדפה אותם בכל הבית, היא באה אלי בפרצוף עצוב ונעלב, בלי להגיד מילה. היא רק הניעה ראש לאות "הן" כששאלתי אם החתול סרט אותה, וחיבקה אותי עד שעבר לה החשק לבכות.
היא הקסימה את כל נוסעי הרכבות בעיר.
הלכנו לבקר בחוות ליטוף והיה לנו כיף, ואחר כך ישבנו שתינו בבית קפה ואכלנו יחד ארוחת צהריים, בלי לכעוס ובלי לריב.
היא צחקה בלי סוף עם בחורי הבית: אבא, אח וארוסה של טאבולה.
היא אפילו היתה נחמדה אל טאבולה עצמה.
אבל כל הכעס הזה עלה לי על העצבים.
יומיים לפני הסוף עלה לי רעיון.
מוקד החיכוך הראשוני שלנו היה החלפת החיתולים.
בהיעדר שולחן החתלה, החלפתי לה על המזרון שעליו ישנתי. וזה, כך שמתי לב, נתן לאפרוחית תחושת חופש אינסופי. היא קמה ממשטח ההחתלה והתרוצצה בכל רחבי החדר, כשישבנה מרוח בקרם חתולים. הקרם, למי שטרם התנסתה, הוא בצבע לבן ברור, ואינו יורד בשום כביסה.
לרוע המזל, המצעים שטאבולה הידרה בהם את המזרון היו בצבע ארגמן עמוק.
חשבתי לי, איך לרסן את תאוות השיטוט של האפרוחית בעת ההחתלה, והחלטתי לנסות להתשמש בשולחן הגיהוץ של טאבולה.
או יותר נכון של ארוסה (שלא זו בלבד שהוא ידע מהו שולחן גיהוץ, הוא מפליא לגהץ גם פריטים מבדים קטנוניים שמייצרים מהם שמלות של ילדות קטנות, אפילו בבוקר חתונתו).
וראה זה פלא.
שולחן הגיהוץ, על מימדיו הצרים ויציבותו הרעועה, הטיל על האפרוחית תחושת-ריסון כאפסר על זרבוביתו של סוס. היא שכבה פרקדן בצייתנות עד ייגמר הטקס, בלי לנטות ימינה או שמאלה.
וכל הדינאמיקה של היום השתנתה.
הכעס של דבר-ראשון-בבוקר פינה את מקומו להקלה. העלבון של האפרוחית פינה את מקומו להזדמנות להציק לדמוי-דליק שבבית ולארוס של טאבולה, שיכין לה חלב מוקצף. המתח שלי פינה את מקומו להערכה של תכונות האפרוחית.
ולמרבה המזל, כל זה קרה עוד לפני יום החתונה, כך שיכלנו שתינו להינות בלב שלם מהיום המופלא הזה שבו טאבולה וארוסה הבטיחו זה לזו, בפני כל המוזמנים, שיאהבו ויכבדו וידאגו זה לזו עד יום מותם.
טאבולה זו היא התגלמות הפתגם "מים שקטים חודרים עמוק". בשלווה שכמותה לא ראיתי, בטח לא טרם חתונה, היא בישלה מעדנים מופלאים במשך כשבוע. השיאים שלי הם סלט מנגו ירוק, שהוא סלט אזיאטי מגיר ריר ומפוצץ בטעמים של קפיר ליים, לימונית, ג'ינג'ר, ועוד מרעין בישין, וקבבוני הטלה, נוקדו בעשבי תיבול משובחים ונצרבו על הגריל משופדים על מקלות קינמון. אבל היו עוד מנות על גבי מנות של אוכל מופלא, שהאורחים לא חדלו לזלול: סלט תפ"א שטאבולה גם הכינה את המיונז שלו, מטבלים משובחים שהעמידו בצל את כל האנטיפאסטי המסורתיים, סטייקים מוכנים לשלמות, ועוד כהנה. ואז, כשכבר כולנו עמדנו להתפוצץ מרוב אוכל משובח, טאבולה חשפה את הקינוחים: נגיסי שוקולד תפוז ממזריים, כדורי שוקולד בטחינה ממכרים, וריבועי קוקוס ושוקולד לבן מנוקדים בפיסטוקים ואוכמניות, שהיו כל כך טעימים, שחרגתי מכלל ה"אין מתוקים" שלי ונתתי גם לאפרוחית.
חוץ מלבשל, טאבולה עמדה בשלווה בפני אירוח מתמשך של קרובי משפחה (ושלי), הנחתה אותנו ברחבי העיר בעקבות מסעדות איזאטיות ואקזוטיות אחרות, ושבבוקר חתונה אמרה לי באדישות: "הספרית שלי מאחרת". במקום לחטוף התמוטטות עצבים, טאבולה ישבה לה בשקט והמתינה למאפרת שתסיים את מלאכתה.
וכל זה עוד מילא, אני אומרת לכל אלו מאיתנו שזכו להיות כלות ולא היו צריכות לוודא שהקייטרינג תקין.
טאבולה גם החליטה שהחתונה תהיה בפארק.
באביב.
במלבורן.
מלבורן זו, דעו לכם, היא עיר שיש לאקלים שלה מחלת נפש קשה, הידועה בכינויה "פסיכוזה".
אין לעונות שם שום משמעות. וגם לא לחלק היממה. אם בבוקר נראה לכם שקריר, זה לא אומר שלא תרצו למות מחום עד הצהריים. ואם בצהריים אתם מתבשלים קלות, זה לא אומר שלא תיספגו עד לשד עצמותיכם בגשם של אחר הצהריים. וגם הגשם לא אומר שלא תקפאו מקור עם ערב.
בקצרה, חברים, תחזית מזג האוויר של מלבורן היא הדרך היחידה לגרום לאסטרולוגים להיראות לא-רע.
טאבולה עקבה אחרי התחזיות בעניין רב, והן הבטיחו קור ורוח מחד, אבל היעדר גשם מאידך. ואכן, חצי שעה לפני טקס החתונה ירד מבול.
המבול המשיך עד חמש דקות לפני שהגענו אל הפארק.
ואז, כבמטה קסם, הפסיק והתייבש לו עד אחרי החתונה.
וטאבולה?
במשיכת כתף, בשיער מקסים ובאיפור מהמם, הנהיגה אותנו עד לפארק, שם העברנו אחר צהריים קסום על הדשא.
חזרתי הביתה להיות אם חד-הורית למשך עוד שבוע, עד שאוזי יחזור. ואמנם זו היתה משימה מתישה מחד, אבל מאידך, נראה היה שהאפרוחית קיבלה את גורלה והיתה לנעימה יותר. את סוף השבוע, שהוא למעשה יומיים מתישים שבהם האפרוחית איתי כמעט כל היום (תודה לאל על מנוחת הצהריים), העברנו בשמחה בחוף הים. התחלנו להסתדר. עשינו קצת בונדינג. דיברנו עברית. היה לנו כיף.ואז אוזי חזר.
ואיתו, חזרה האפרוחית להרגליה הישנים: התנגדויות, צרחות, מאבקים.
~אנחה~
אז עכשיו, מחד, יש לי הערכה כמה קשה היה לאמא שלי להתמודד איתי לבד.
ומאידך אני חושבת, היה בזה רווח סמוי שהיא לעולם לא תדע עליו ולא תודה בו.
כנראה שאני צריכה למצוא עכשיו דרך לבנות מחדש את הקשר הזה שהיה לנו, אפילו שעכשיו אבא פה.
כינוי:
קואלה בחומוס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
