יש רגעים שבהם את קולטת שהוא אוהב אותך באמת. לא סתם אוהב אותך כי הוא חושב שאת כוסית, אלא ממש אוהב את האישיות שאת, עם כל הדפקטים שלה.
ואלה רגעים שכדאי לגזור ולשמור, כי אין להם תחליף.
ומעשה שהיה כך היה:
מדי פעם תוקף אותי חשק עז לשוקולד.
יש שיאמרו כי ככה זה נשים הרות, חשקים משונים תוקפים אותן ושום דבר לא יעצור אותן בדרך למאכל הנכסף.
אלא שתשוקתי לשוקולד עתיקה היא, ואין לה דבר וחצי דבר עם הריוני.
תשוקה זו היתה קיימת עוד לפני שבשלו ביציותי. וכיאה להריונית הבוחנת שיטות גידול צאצאים שונות, עיקרון הרצף מזכיר לי שלא זו בלבד שתשוקתי לשוקולד היתה עצומה ובלתי נשלטת, אלא גם דרכי ההתמודדות של הסביבה עם תשוקתי זו לא השתנו.
כלומר, אמי, ירחם אלוהים על נשמתה, נהגה להטמין את מטעמי החום-חום ההוא ברחבי הבית למען ירחק מכפות ידי הממששות, ולמען לא אתקע קילגורמים של שוקולד במקום ארוחת הצהרים שנהגה להשאיר לי בתרמוס.
אלוהים לא ריחם במיוחד על נשמתי שלי, כי הארוחות שהיא נהגה להשאיר בושלו במיטב המסורת האוקראינית הפוסט מלחמתית: אם זה עוד לא העלה עובש ולא שבר לך את השינים סימן שאפשר לאכול את זה. ותשכחי מתבלינים.
אבל אני, כדברי חבצלת, סוטה מהנושא.
בתור ילדה חקרנית ובעלת יוזמה, חשפתי חדשות לבקרים את המחבואים הללו. תמיד השתדלתי לאכול "רק קצת" - כדי שאמי לא תשים לב והמחבוא לא יועתק למקום אחר. אבל תמיד התגברה עלי תשוקתי וה"רק עוד קצת ודי" נגמר בחיסולו של האוצר, שיניים מעוששות, והבטחה נאמנה של אמי לעולם לא לקנות עוד דברי מתיקה.
מאז גדלתי קצת, אבל שליטתי בשוקולד לא השתפרה רבות.
האוזי, ירחם אלוהים על נשמתו גם כן אבל מסיבות אחרות, כבר מזמן מכיר את היעדר שליטתי העצמית בכל הנוגע לשוקולד. עוד משחר יחסינו הוא נוהג להסתיר ממני חפיסות שוקולד למען לא אשאב את המגדנות הללו אל קרבי בטרם עת.
בעיקר בגלל שביקשתי ממנו.
מתחילת ההריון הרחקתי את עצמי מכל הקשור בדברי חלב. ואז בשליש השני, נורא נורא התחשק לי גבינת שמנת, ויוגרט, וגלידה, ובסוף נשברתי ואמרתי, במילים אלו ממש: "יאללה כוסעמק, אני בהריון, בא לי דברי חלב, ושיקפוץ לי כל העולם".
תקעתי כמה קילו של סלט יוגורט ומלפפונים עם זעתר, ופרוסה עם גבינת שמנת וסלמון*, וגם גלידה, ואם כבר אז כבר - חזרתי גם לשוקולד.
ואז גם קראתי את פרק שמונה ב"למה לצפות כשאת מצפה", ושם כתוב, שחור על גבי אנגלית, שאם יש לך אי סבילות ללקטוז, בשליש השני של ההריון הגוף הרבה פעמים מתגבר על זה כדי לבנות את העצמות של הגוזל.
אז השוקולד חזר לככב בחיינו, ובגלל שאני בהריון אף אחד לא אמר לי לעצור ולא הגביל את השאיבה, ומפה לשם יצא שאני בשבוע 24 וכבר העליתי 12 קילו, אינעל העולם.
אני! סמל הרזון והאתלטיות!
אמנם האתלטיות שלי היא יותר גנטית מאשר פעילותית, אבל בכל זאת!
לא שזה אכפת לי. עכשיו אני עגלגלה ונינוחה כבודהא, והאוזי, מילא אם זה היה מחליש את הליבידו שלו, אבל משום מה הוא מוצא את משמני מעוררים תשוקה, ולא רק בגלל שהם הגדילו לי את הציצי.
או אולי כן, מי יודע.
בכל אופן, 12 קילו, שאמורים להיות תוסף המשקל הכלל-הריוני, ולא זה של מחצית הדרך, העירו אותי לאפשרות שאני תוקעת יותר מדי שוקולד.
(לא היתה דרך אחרת לנחש שחבילה וחצי של קדבורי 400 גר' ליום זה יותר מדי. והחולירות האלו גם יצאו עם טעמים מושחתים כמו קרם ברולה, טירמסו, ותלת-שכבתי - חלב, לבן, ומנטה. אינעל אמם הצולעת).
אוזי, סוויטי, דו מי אה פייבור, תחביא לי את השוקולד, כי אחרת אין פה שום שליטה עצמית.
האוזי כמובן החביא את השוקולד בממלכתו הטבעית - המוסך שורץ העכבישים.
הנה משהו קטן שאפשר לדעת רק אם מבקרים באוסטרליה - בישראל אין עכבישים. יש את קרובי המשפחה המיקרוסקופיים שלהם.
אבל כאן באוסטרליה - עכבישים גם עכבישים המה! לילה אחד, תוך כדי שיחה טלפונית עם שרהלה, אני חוזה באחד עומד ומתבונן בי מכרכובי הסלון. כולי זעקת שוד ושבר הזעקתי את האוזי, הסעודי והוייטנאמי שיטפלו במפגע, ושרהלה, בחמלה של אמא לילדים שכבר ראתה הכל, שואלת אותי:
"את פוחדת מעכבישים?"
"שרהלה", עניתי לה בנרגזות של הריונית שגרה על שלושה גברים שאף אחד מהם לא מסוגל להתמודד עם עכביש מסיבותיו הוא,
"יש פה עכביש ענקי. כשאני אומרת לך עכביש ענקי, על איזה גודל את חושבת שאני מדברת?"
"אני יודעת?" השיבה לי שרהלה בתמימות, "בגודל של מטבע?"
"מטבע! מטבע!!! אולי מטבע פרה-היסטורי של שבט ויקינגי! אני מדברת איך על עכביש בקוטר של עשרה סנטימטר! ואני לא מגזימה! הנה תראי פה! בנים! קדימה תעשו משהו עם החיה הזו! לא אכפת לי שהוא לא ארסי! שיהיה לא ארסי בחלק אחר של היבשת, רצוי אצל השכן המעצבן בבית ליד! בדיוק! גרשו אותו עם המטאטא! ותפסיקו לצווח, חבורת נקבות!"
שוב אני סוטה מהנושא.
האוזי החביא את השוקולד במוסך, יפה מאד, אבל שכח ענין אחד קטן - כשבא לי שוקולד, שום עכביש לא יעצור אותי. ואכן אחרי יומיים של התספקות במנות קצובות, עם הגיע הדודא שלאחר ארוחת הצהריים, חקרתי ומצאתי את השוקולד מוחבא במגירה.
האוזי נאלץ לשנות גישה.
הוא פירק את השוקולד לחתיכות של ארבע קוביות (או שש, או שמונה), עטף כל חבילה בנייר כסף, וחיפש מקומות מחבוא שיהיו לא רק בלתי מתקבלים על הדעת, אלא גם פיזית קשים להגעה.
ואז הוא עשה את הבלתי-יאומן: ביקש ממני להבטיח שלא אצא במסע לחיפוש המטמון.
בגלל ההריון, אני לא זוכרת מה עניתי לו (עובדה מטרידה בפני עצמה), אבל האוזי טוען שהבטחתי נאמנה. הנה, זה למה כל הגויים האלה לא מבינים את הצרות שלנו עם הפלסטינים - הם חושבים שבמזרח התיכון מילה זאת מילה. טמבלים.
בכל אופן, ויהי ערב ויהי בוקר, ואז יהי גם צהריים, ואחרי ארוחת הצהריים - בדייקנות של שווייצרים, או של מכורים לשוקולד, חלפתי על פני דלת המוסך כמה פעמים.
לא זכרתי אם הבטחתי לאוזי או לא, וחוץ מזה שאם אני אגלה את מטמון השוקולד, אלוהים יעזור לי - הבנאדם קנה שמונה חפיסות. האוזי לא עושה שום דבר בקטן.
אחרי חצי שעה של ייסורים, ואפילו נסיון לשכך את התשוקה בשוקולד המריר המגעיל שאנחנו מחזיקים בארון באופן גלוי, ונסיון להתגבר על הטעם הדוחה הזה בעזרת המתנה שהעזיז הביא מסעודיה - תמרים ממולאים בשקדים מעיר הולדתו, חסה (נשבעת), נשברתי.
צעדתי קוממיות למוסך,
ושם,
על הדלפק,
גלויה ומבריקה,
עמדה חבילה אחת קטנה עטופה נייר כסף.
יש רגעים שאת קולטת שהוא אוהב אותך באמת. לא סתם דלוק עלייך וחושב שאת כוסית, אלא מכיר את החולשות שלך ואוהב אותך מספיק כדי לתכנן מראש איך להתמודד איתן.
אז את סולחת לו שהוא מסרב להרוג עכבישים.
* ואל תתחילו איתי עכשיו שאסור סלמון מעושן בהריון, בסדר? שבועיים ניסיתי עם כל ה"אסור": אסור גבינות, אסור בשר שלא בושל עד מוות, אסור ירקות שנחתכו במקומות ציבוריים, אסור אלכוהול בכלל בכלל, די כבר! כל עניין החרדות מסיכונים שמעודדים בתרבותנו במהלך ההריון עולה לי על העצבים. יאללה! שימו אותי בצינוק וזהו! למה לא אוסרים על נשים בהריון לנסוע ברכב בארץ? הרי זה גורם מספר אחת של מוות בטרם עת! זה ולא סלמון! אבל הריוניות לא מפסיקות לנסוע לעבודה או לחברות או לבדיקות טרום הריון, נכון? אז זהו.
ואף מילה על האופנוע!
כינוי:
קואלה בחומוס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
