דיון. אהבה ואובססיה שלא נעלמה. כבר שמונה שנים את שם, מאחורי כל מה שטוב בחיי. מסתתרת וצצה ברגעים שאיני יכול לקשר אלייך בשום צורה. ואני אוהב. אותך וגם אותה. האם הייתי מחליף ביניכן? אינני יודע. אולי טוב לי שיש אותך מאחור, לייסר אותי כשאני לא מעריך מספיק את האישה הנפלאה לה נישאתי ולעולם לא אוכל להתחרט על כך באמת. איך אפשר? היא באמת נפלאה...
אז למה בכל זאת אני כאן? מקדיש לה, לדיון חלקיק נשמה קטן שלי, ומסתיר אותו ממך, האחת שחולקת את יצועי, שמקבלת גם את הימים הרעים ואת ההרגלים הרעים. שאוספת אחרי את הצלחת שהשארתי ומצליחה גם לא להעיר לי על כך לעיתים קרובות מדי. אותך אני אחליף בה? לא... היא סוג של פנטזיה, של אינטימיות שלא מומשה עד הסוף, שלא מוצתה עד שאיבדה מזוהרה. ולכן היא עדיין זוהרת בנשמתי ואין לי כל דרך להרחיקה משם. אולי, רק אולי, דרך החלקיק הנשמה שנותר בי והוא עדיין שלה, אוכל להשתחרר כאן ממנה. לתת לה ללכת. היא הרי הלכה ממני מזמן ואולי לא היתה באמת שלי לגמרי. רגל אחת עוד דשדשה בביצותיי ואילו השניה הלוך הלכה לה לרעות בשדות זרים... והיא אוהבת אותי, או לפחות כך היא עדיין טוענת כשאיני מתאפק והולך לפוגשה. אהבה מכאיבה ונוראית. אהבה שאינה מתמסרת ופוצעת אותי בכל פעם מחדש. איני מסוגל להאמין שאהבה אותי אי פעם באמת וגם איני מסוגל להשתחרר ממנה. מזכר הריח שלה. מהדרך בה חיבוקה תאם את תווי גופי באופן מושלם כל כך. אח... לו רק יכולתי לחדור אליה בשנית. לחדור את נפשה ולהבין סוף סוף האם היא אוהבת אותי. נדמה לי, שלו היתה מוכנה לוותר היום על הכל ולבוא אלי, הייתי מסרב, משתחרר וחוזר אלייך שלם. ואולי לא. בכל מקרה, מפחיד אותי מדי לגלות מה הייתי עושה לו הבחירה היתה שלי ולכן, אשאר כאן בפינה המוגנת שלי ושלך. דיון יקירתי. אני אוהב אותך. ג'ונסי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
