אני נכנס לכאן והאדרנלין מתחיל לזרום בדמי. כמעט כאילו תמונת גופך המעורטל מתנוססת בראש הדף ואני מתעורר אליה. התעוררתי הבוקר ובליבי שקט קטן נכסף שהתלווה לכוס הקפה. אולי מכיוון שנשפכו ממני כמה מחשבות אסורות אל הדף ובכך התרוקן סף השקרים והתשוקות. לו רק היית פה, הייתי מצמיד אותך אליי, פושט אותך מהריחוק והביקורת, לוטף אותך נושם אותך. אך את אינך... ולי נותר לאחוז בחמדה את גופה היפה והענוג של אישתי ולדמיין את שתיכן חליפות...
כנראה שהשתגעתי. המחשבות שליוו אותי אל החלומות אמש, היו עלייך. ראיתי אותך נכנסת לכאן, אל המקדש שהקמתי לכבודך. ראיתי את נשימתך נעתקת ואת אינך מתרחקת כמו שבוודאי היית עושה במציאות. ראיתי אותך באה אלי בידיים פשוטות ולב פתוח. חובקת אותי. לוחשת דבר מה באוזני... נרדמתי חבוק בזרועות אשתי, אהובתי השנייה ולגופי חם ונעים בעוד ליבי בוער באש אהבתי אלייך. האם ייתכן כי אוהב כך את שתיכן? אולי ייתכן, אך בטח לא מוסרי...
אני מחזיק את עצמי בכוח מלחייג אלייך. מזכיר לעצמי שאת תעני לי בריחוקך הרגיל אם תטרחי לענות בכלל ואילו אני אשאר חסר נשימה, לוהט אלייך, נכנס אל האוטו ויוצא לכיוונך, ומתחרט בדרך כמו שכבר עשיתי אין ספור פעמים. כמה טוב שאינני יודע יותר היכן את גרה. כך נחסך ממני כאב רב כל כך. פעם הייתי יושב חבוי מול חלונך ובוהה בך מתמסרת למישהו אחר. ואת- שברת את ליבי השבוע כשסיפרת לי שאת מאורסת. זהו. חשבתי לעצמי. נגוזו כל התקוות. הפעם איבדתי אותך לתמיד. ומתוך הצער והכאב, עלה בי כעס. איך את מסוגלת, דיון אהובתי, לאהוב ולתת את עצמך לנצח למישהו אחר? אני עשיתי זאת גם כמובן. זהו אינו כעס לגיטימי או שפוי. אך נותר בעינו- כעס ואיני שולט בו יותר. דמעות של תסכול עולות בי כשאני חושב על שניכם יחד. מה מצאת בו אהובתי שלא היה בי? ואולי, לו היינו נפגשים שנתיים שלוש מאוחר יותר, הייתי אני זה שעומד תחת החופה ואוחז בידך בהתרגשות?...
די. אני נוזף בעצמי. בלע את הרחמים העצמיים שלך, אסוף את עצמך וחזור לתפקד. יש מי שתלוי בך וסומך עליך ואין לך כל זכות לחמוק מחייך אל חיי פנטזיה אומללים ומאמללים. עשה מקלחת קרה. תתפרק מתשוקתך וחזור בלילה שוב אל זרועות אישתך. הבטחת לה ילד... קיים הבטחתך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
