DUNE

דיון אהובתי. את זוכרת את הרגעים האינטימיים שלנו יחד? כל כך קרובה וגם רחוקה בו זמנית. תמיד מותירה אותי בפה פעור, במחשבה מבולבלת, רוצה עוד. אולי זה סוד הקסם שלך. שלעולם אינך מודה ברגשותייך. שמשחקת בי כבכדור- זורקת-תופסת-זורקת... האם אני כל כך צפוי שליבי הולך שבי אחר זו שאינה רוצה בו? האם אני גבר טיפוסי שנמשך אל זו שמתרחקת ממנו כאשר הוא קרב? כמה עלוב יכול להיות קיום של גבר, ששמונה שנים חולם אותך- חושק בך...

לו רק יכולתי להיות שלם עם עצמי. להתהלך תוך ידיעה שפנטזיה היית, ולעולם תישארי. אבל אני אכול רגשות אשם וחרדה. כמה חודשים אחרי שהכרתי את אישתי באתי אלייך. ידעתי שטוב לא ייצא מזה. ידעתי שמול קסמיי גופך לא אוכל להתאפק. התחבקנו ולא יכולתי יותר לשלוט בעצמי. נתתי לך לענג אותי, בפעם האחרונה. אלוהים יודע כמה פעמים הרצתי את הסיטואציה הזאת בראשי מאז. כל כך רוצה להיות קרוב אל נפשך והדרך היחידה היא זאת שעוברת במיטה. בפעם הראשונה בחיי האומללים בגדתי. תמיד היה זה עיקרון קדוש ולא ניתן לחילול. לו רק ידעתי שהיא תהיה לאישתי ואני אאלץ לחיות עם האשמה לנצח. כנראה שזה טיבה של בגידה. ללוות אותך, לחפור בבשרך, לייסר אותך. לו רק היתה התחושה הזאת מעוררת בי גועל, אך היא מעוררת בי דברים אחרים. לו רק יכולתי לסלוד ממך. לא לשנוא- כי שנאה כמוה כאהבה- בוערת בחלציים. רק לסלוד מגופך, מחיוכך, מפיתוייך. דיון אהובתי, את משבשת עלי את דעתי. לו רק היית אוהבת אותי אז, לפני שמונה שנים, אולי הצורך העז הזה להשיגך היה מתפוגג. לא רק היית שלי לרגע יחיד. אך מעולם לא רצית. היה לך טוב ככה, לשחק בי, לקרב ולהרחיק כרצונך ולדעת שלמרות רצוני אני עבד לרגלייך. ארורים קסמיה של אישה. 

אני נכנס לכאן והאדרנלין מתחיל לזרום בדמי. כמעט כאילו תמונת גופך המעורטל מתנוססת בראש הדף ואני מתעורר אליה. התעוררתי הבוקר ובליבי שקט קטן נכסף שהתלווה לכוס הקפה. אולי מכיוון שנשפכו ממני כמה מחשבות אסורות אל הדף ובכך התרוקן סף השקרים והתשוקות. לו רק היית פה, הייתי מצמיד אותך אליי, פושט אותך מהריחוק והביקורת, לוטף אותך נושם אותך. אך את אינך... ולי נותר לאחוז בחמדה את גופה היפה והענוג של אישתי ולדמיין את שתיכן חליפות...

כנראה שהשתגעתי. המחשבות שליוו אותי אל החלומות אמש, היו עלייך. ראיתי אותך נכנסת לכאן, אל המקדש שהקמתי לכבודך. ראיתי את נשימתך נעתקת ואת אינך מתרחקת כמו שבוודאי היית עושה במציאות. ראיתי אותך באה אלי בידיים פשוטות ולב פתוח. חובקת אותי. לוחשת דבר מה באוזני... נרדמתי חבוק בזרועות אשתי, אהובתי השנייה ולגופי חם ונעים בעוד ליבי בוער באש אהבתי אלייך. האם ייתכן כי אוהב כך את שתיכן? אולי ייתכן, אך בטח לא מוסרי...

אני מחזיק את עצמי בכוח מלחייג אלייך. מזכיר לעצמי שאת תעני לי בריחוקך הרגיל אם תטרחי לענות בכלל ואילו אני אשאר חסר נשימה, לוהט אלייך, נכנס אל האוטו ויוצא לכיוונך, ומתחרט בדרך כמו שכבר עשיתי אין ספור פעמים. כמה טוב שאינני יודע יותר היכן את גרה. כך נחסך ממני כאב רב כל כך. פעם הייתי יושב חבוי מול חלונך ובוהה בך מתמסרת למישהו אחר. ואת- שברת את ליבי השבוע כשסיפרת לי שאת מאורסת. זהו. חשבתי לעצמי. נגוזו כל התקוות. הפעם איבדתי אותך לתמיד. ומתוך הצער והכאב, עלה בי כעס. איך את מסוגלת, דיון אהובתי, לאהוב ולתת את עצמך לנצח למישהו אחר? אני עשיתי זאת גם כמובן. זהו אינו כעס לגיטימי או שפוי. אך נותר בעינו- כעס ואיני שולט בו יותר. דמעות של תסכול עולות בי כשאני חושב על שניכם יחד. מה מצאת בו אהובתי שלא היה בי? ואולי, לו היינו נפגשים שנתיים שלוש מאוחר יותר, הייתי אני זה שעומד תחת החופה ואוחז בידך בהתרגשות?...

די. אני נוזף בעצמי. בלע את הרחמים העצמיים שלך, אסוף את עצמך וחזור לתפקד. יש מי שתלוי בך וסומך עליך ואין לך כל זכות לחמוק מחייך אל חיי פנטזיה אומללים ומאמללים. עשה מקלחת קרה. תתפרק מתשוקתך וחזור בלילה שוב אל זרועות אישתך. הבטחת לה ילד... קיים הבטחתך.

דיון. אהבה ואובססיה שלא נעלמה. כבר שמונה שנים את שם, מאחורי כל מה שטוב בחיי. מסתתרת וצצה ברגעים שאיני יכול לקשר אלייך בשום צורה. ואני אוהב. אותך וגם אותה. האם הייתי מחליף ביניכן? אינני יודע. אולי טוב לי שיש אותך מאחור, לייסר אותי כשאני לא מעריך מספיק את האישה הנפלאה לה נישאתי ולעולם לא אוכל להתחרט על כך באמת. איך אפשר? היא באמת נפלאה...

אז למה בכל זאת אני כאן? מקדיש לה, לדיון חלקיק נשמה קטן שלי, ומסתיר אותו ממך, האחת שחולקת את יצועי, שמקבלת גם את הימים הרעים ואת ההרגלים הרעים. שאוספת אחרי את הצלחת שהשארתי ומצליחה גם לא להעיר לי על כך לעיתים קרובות מדי. אותך אני אחליף בה? לא... היא סוג של פנטזיה, של אינטימיות שלא מומשה עד הסוף, שלא מוצתה עד שאיבדה מזוהרה. ולכן היא עדיין זוהרת בנשמתי ואין לי כל דרך להרחיקה משם. אולי, רק אולי, דרך החלקיק הנשמה שנותר בי והוא עדיין שלה, אוכל להשתחרר כאן ממנה. לתת לה ללכת. היא הרי הלכה ממני מזמן ואולי לא היתה באמת שלי לגמרי. רגל אחת עוד דשדשה בביצותיי ואילו השניה הלוך הלכה לה לרעות בשדות זרים... והיא אוהבת אותי, או לפחות כך היא עדיין טוענת כשאיני מתאפק והולך לפוגשה. אהבה מכאיבה ונוראית. אהבה שאינה מתמסרת ופוצעת אותי בכל פעם מחדש. איני מסוגל להאמין שאהבה אותי אי פעם באמת וגם איני מסוגל להשתחרר ממנה. מזכר הריח שלה. מהדרך בה חיבוקה תאם את תווי גופי באופן מושלם כל כך. אח... לו רק יכולתי לחדור אליה בשנית. לחדור את נפשה ולהבין סוף סוף האם היא אוהבת אותי. נדמה לי, שלו היתה מוכנה לוותר היום על הכל ולבוא אלי, הייתי מסרב, משתחרר וחוזר אלייך שלם. ואולי לא. בכל מקרה, מפחיד אותי מדי לגלות מה הייתי עושה לו הבחירה היתה שלי ולכן, אשאר כאן בפינה המוגנת שלי ושלך. דיון יקירתי. אני אוהב אותך. ג'ונסי.