וואו. אני פשוט לא יודעת מה לעשות.
מסתבר שיש לו מישהי, ואני חטפתי רגליים קרות, לא רגליים קרות, לא פחדתי, עצבים. לא גם לא התעצבנתי. הייתה לי את הדקירה הזאת בלב, ואין זהו, אמרתי אני פורשת עכשיו, לפני שיהיה לי יותר קשה לצאת מזה, לשכוח ממנו.
ראיתי אותו סוףסוף אתמול, אחרי שבועיים שלא ראיתי אותו. דיברנו קצת, הוא קם ועלה למעלה, השאיר אותי לבד, הלכתי לשבת איתם, והוא דיבר על מישהי. אין פשוט אסור לי לפקפק באינטואיציות שלי, ברגע שראיתי את ההודעה ממנה ידעתי שיש בינהם משהו. וכנראה שזה לא נגמר. ברגע שהנושא עלה, והבנתי על מה מדובר, לקחתי את הרגליים, והלכתי משם. כל הערב לא דיברתי איתו, לא הסתכלתי עליו, אמרתי דיי שני, זהו, נגמר, יש לו מישהי אחרת. ומסתבר אחר כך שיצאתי מפגרת, שחברים שלו שיקרו, שהוא לא באמת רצה אותי, הם סתם חברים חארות, ויצאתי, מפגרת. חשבתי שהוא ביישן שהוא לא מתחיל לדבר איתי אחרי מה שקרה, שהוא באמת מתבייש, או מפחד או ה' יודע מה. הוא סתם פשוט לא רצה אותי. ולא הבנתי כל אותו זמן למה הוא לא עושה כלום, וגם בשיחות, עכשיו הבנתי, זה לא שאני "עושה לו טובה" זה הוא שזורם איתי. ווואלה. לא מתאים לי. לא מתאים לי להכנס לזה עכשיו בתקופה הכי יפה שלי.
לפני שהתחלתי את הפוסט, גוללתי את הסיפור פעם אחרי פעם בראש, ולא מצאתי את הפיתרון, עכשיו, כשכתבתי את המילים, והתשובה כל כך פשוטה ובולטת. אני ממשיכה הלאה.
ולנושא אחר לגמרי. זה באמת רק כדי שכשאני אפתח את הבלוג שלי עוד עשר עשרים שנה, אני אזכר בכך שזו התקופה היפה ביותר שהייתה לי בחיי. חופש מוחלט, חברים, ים בלילה, ישיבות עד מאוחר, סוףסוף אני עצמי, ומסתבר שלהיות עצמי זה מספיק טוב, מספיק טוב כדי למשוך את האנשים הנכונים, מספיק טוב כדי לבנות סביבי מעגל חברים אוהב ותומך. אתמול, לפני המסיבת גיוס של אייל, הלכנו אני ועדנה לשבת בים, על סיגריה. היה פשוט כיף, הרגשתי חופש, שליטה וחוסר שליטה מלאים בחיי, הרגשתי איך היקום מסדר את עצמו למחזיר את החיים למסלולם הרגיל. ישבנו ודיברנו, והקשבנו לים. אחרי המסיבת גיוס שלו, שוב חזרנו לים. מוסיקה מחשבות, חברים, חופש.
לחיי הימים האלה שלעולם לא יחזרו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
