יום שישי רקוב ביותר אני חייבת לציין.
אני עייפה בזמן האחרון, נפשית ופיזית.
אני מרגישה שבאתי לבגרות הזאת עם חברים, שבניתי את הקבוצה שלי מחברים, ויצאתי בלעדיהם.
את חלקם אני מאשימה את חלקם לא. ורע לי.
אני מרגישה לבד שם. וקשה לי עם זה. אני יכולה לחיות עם התחושה הזאת, אני חזקה.
אבל לא טוב לי איתה.
למדתי על עצמי בבגרות הזאת המון, כל פגם ופגם בך עולה וצף.
חוסר היכולת שלי לעבוד בקבוצה, חוסר היכולת שלי לקבל סמכות, הדרך השגויה בה אני פועלת.
למדתי לשמור את המילים בפנים, ולא תמיד קולי צריך להשמע, לא להכריח אנשים להקשיב לי, אלה לגרום להם לרצות להקשיב לי,
להבין מהי הדרך הנכונה לדבר, את הדרך הנכונה להביע,
למדתי חברות מה היא, ומה אני מחפשת אצל חברות, ויותר חשוב,גיליתי שאני לא יודעת מה זה חברות.
אולי אני חיה בטנלובלה, אולי אני דורשת קצת יותר מדי.
מה שאני כן יודעת, שבחיים לא אוכל לסלוח לה. בחיים. שהיא לא צודקת. שגם אני לא צודקת.
אני אדע לא להיות היא, להודות בטעויות שלי, לא להפיל דברים על אנשים אחרים, לא להיות חלשה, להיות חברה. לדעת לחלוק, לדעת לחשוב בהיגיון, לא לעגל פינות על ימין ועל שמאל, לא לחפש איפה לא טוב, לא להיות צבועה.
נפגעתי הרבה. הבגרות הזאת השאירה בי צלקת עמוקה.
לראות בן אדם שכל כך אהבת, וכל כך אהב אותך, אדם שהעריך אותך. שהאמין בך. מאבד את הכבוד אלייך. ובצדק.
לראות עיניים שפעם הסתכלו עלייך באהבה, מסתכלות עלייך ריקות. לראות את החזה שפעם תמיד חיכה שאני אשעין עליו את הראש ולהרגיש שמשהו חסר. האנרגיות חסרות. האהבה חסרה. להרגיש את הקור הנודף מגופו. ולכאוב. כי אין דבר שאני יכולה לעשות עכשיו. פגעתי. ואני משלמת על כך.
זה קשה.
יותר מכל.
יותר ממנה, זה קשה.
כי הקשר שלי איתה אף פעם לא היה אמיתי.
אבל איתו ?
זה היה תמים. ונכון.
ועכשיו הוא נשבר.
כנראה זה היה צריך לקרות, כדי שאני אתבגר, כדי שאני אלמד לקח.
כנראה הייתי צריכה את האובדן הזה, את הכאב הזה. זה יותר מכאב, זה שריפה. כאילו משהו נשרף לי מבפנים. נשרף ומת.
כדי לגדול. כדי להיות אדם טוב יותר. כדי שפעם אחת ולתמיד אצליח להשתלט על עצמי.
כי לעצבים שלי יש מחיר. לתוקפנות שלי יש מחיר. עד עכשיו ה' סלח לי. אבל כנראה זאת הייתה פעם אחת יותר מדיי.
אני אלמד לדבר. ואלמד מתי לדבר. אלמד לגרום לאנשים לכבד אותי. ולרצות לשמוע אותי.
אשמיע את מה שיש לי להגיד לאנשים שרוצים לשמוע.
זה כל כך כואב, לדעת שיש בך משהו, להאמין בעצמך, לדעת שאתה יכול. אבל אנשים לא מאמינים בך. לדעת שאתה באמת ובתמים יכול לעזור, אך אחרים רואים בך נטל. ולדעת שאתה גרמת לזה.
לשמוע בחזרה, הו פעם ראשונה ששני אמרה משהו שכולם קיבלו פה אחד. ממנו. היה הדבר הכואב ביותר. למרות שזה נאמר בצחוק. וכן באהבה. מסויימת. כי החזרה ההיא הייתה חזרה מדהימה. אבל זה נכון. זאת באמת פעם ראשונה שהם הקשיבו למה שאני אומרת. הם יצרו מין אנטי נגדי, ובצדק.
לראות אותן היום אצלה בבית. בלי שהזמינו אותך. להרגיש שאת לא חלק מהקבוצה. קרועה. זרה. שאת זה שמפלגת את הקבוצה. למרות שאני יודעת שאני לא. אני ההיא שמאשימים אותה. כי קל להאשים אותי. כי בהתחלה אני באמת הייתי הגורם. אבל עכשיו? זה רק תירוץ. כי על שני כבר קל להתעצבן. ואת שני קל להאשים. אני לא מאשימה אותם חס וחלילה, אני אשמה, זה בור שאני כריתי במו ידיי.
לראות איך בקבוצות אחרות נוצרו חברויות מדהימות. ושאני נותרתי לבד. עם הרבה מחשבות. והרבה מסקנות.
הדבר הטוב היחידי שיצאתי איתו זה הידיעה איפה, איזה נקודות אני צריכה לשפר, איזה נקודות אני לא צודקת. והדרך לתקן אותם. והכוח לתקן אותם. והרצון לתקן אותם.
אני חזקה. ואני אשתנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
