היומן שלי

"אחריו, יבוא הסתיו

ותתחיל עוד שנה בלעדייך"

התחלנו את י"ב. השנה האחרונה.

ומעבר לכל ריגוש ושמחה, עצב ופחד מהעתיד, עומד החיסרון.

את כל כך חסרה פה.

בהכנת השלטים, ברעיונות היצירתיים, בהוואי השכבתי, בלעשות רעש. בכל השטויות האלה של י"ב שהם הכי את, שכל כך ציפית להם ... את מפספסת אותם גונצ'.

למה אנחנו חווים אותם ואת לא? למה?

הרבה ילדים לא הגיעו מסיבות שונות, וזה כאילו את עם עילי והמשפחה בחו"ל , אבל את לא. את שם. לבד..

רע לי עם זה.

איכשהו הצלחתי להבין שאת לא פה, ואת לא חוזרת. כי זאת עובדה. אבל הסיבה היא זו שלא מובנת, וכל כך הרבה שאלות עדיין רצות בראש, שאלות שלא נקבל עליהן תשובה לעולם.

אני יכולה לראות שאת לא פה, אבל לא מרצונך ואני מפחדת שלא טוב לך שם. אני יודעת שלנו לא טוב שאת לא פה איתנו.

אני מסתכלת סביבי בשנה האחרונה וכבר יודעת שאני לא אראה אותך, אבל בכל זאת ... כשאני שוכבת באוהל בדשא המרכזי של הבית ספר, כי החלטנו להקים מאהל ולישון שם בלילה האחרון, אני חושבת, ושואלת, ומתוסכלת מחוסר תשובות.

מתה

את? לא, פשוט לא. גם אחרי שנה וקצת. פשוט לא.

מוות זו מילה כל כך גדולה, שאי אפשר באמת להבין איפה את, ומה את, ומה איתך.

כמו בי"א קטנה, כל דבר שנעשה, כל צעד כל טיול כל צחוק וכל דמעה תהיה בשבילך.

כי הזמן לא מרפה פצעים, הוא מסתיר אותם עמוק עמוק מתחת שכבות של שגרה.

"אני יכולה לראות אותך רק בעיניים עצומות,

את עולה, דמעות יורדות..."