נמאס לי מהמעונות מגורים שנהיה לי פה
כל אחד חי בסרט משלו
בהתחלה היה לי קצת תקווה
אולי משהו בי השתנה
והאמת גם הרגשתי מעט אחרת
אבל בתכלס
אני רוצה להיות לבד
אין לי כוח
לשים תמיד חיוך
להתחשב ברגשות של כולם
להתנהג בהתאם
להיות במצב שצריך לשעשע
ותמיד להיות מתוקתקת
דיי זה מבחיל
אני לא באמת מקבלת מה שאני רוצה
והבית הזה פשוט ענק מידי
והאנשים האלו
זרים
הם לא משפחה
בקושי מצליחים להיות חברים
כל אחד בתחרות
לכל אחד יש תפקיד
מה התפקיד שלי?
אין מחיר לחופש
אני רוצה לחזור לחיות בדירה מסכנה וקטנה
עם חפצים שהם רק שלי
בלי חשבון
בלי המחוייבת לספוג
נפל לי כבר הזין
מהטמטום הזה
אני יודעת מה אני רוצה, תמיד ידעתי
אבל הצורך להרגיש נאהבת
בעיניי מישהו שבתכלס תכלס
לא באמת מעניין אותי
ולא מצליח לספק את הצרכים שלי
מה עם המוזיקה?
מה עם האורות האדומים?
מה עם השליטה?
מה קרה לפוזה שלי?
מה קורה עם החלומות שלי?
הכל על פאוז בגלל השתלשלות המקרים
בגלל שאני מנסה לספק
בגלל שאני רוצה לשמח אחרים
בגלל שהם רגישים
בגלל שהם לא מבינים
ועוד הרבה בגללים
שאף אחד מהם לא קשור אליי
ואז מה? לאן זה הולך?
בסך הכל אני רק שתי אנשים
האחת מאוד צנועה
והשנייה מנכרת עיניים
והן מסתדרות
אבל האחרים לא מצליחים לאכול את זה
וכל אחד מבין הכל
וכל אחד הכי גדול
נהיה לי פסיכולוג, רופא ושוטר של כולם
חוץ משל עצמו
ומלחמות אגו
הרבה בזבוז זמן
וואלה, משעמם פה
משעמם והעולם הפנימי כבר בקושי קיים
רוצה להיות בובה, כן
אבל גם הבוסית של כולם
רוצה להיות עצמאית, נכון
אבל תפנקו בכבוד
ואיך תמיד יש לי זמן
למי שאין לו לתת בחזרה
ואיך תמיד יש לי תשובה נכונה
למי שמטעה במקוון
הפחד כבר לא שולט בי, אז למה?
התרגלתי כבר ללשרוד ולהנות
אז למה להמשיך להעמיק את הפצע?
תמיד צריך להתחשב בכולם שיש להם בעיות מהעבר
אבל אז מה גם לי. איזה קטע.
השנים עוברות לי, אשכרה שנים
ועל מה נבזבז את הרגעים הכי טובים?
זה יום שישי בלילה יבן זונה...
בחייאת אללה שחררו ממני, תסעו
החיים לא תותים, כן
אבל הם יהיו
הם יכולים להיות
אם רק מחליטים לקבל
ולא את הלוקשים האלה
אלא את עצמינו וזהו, לא יותר.
נמאס לי מהחוסר תקשורת
מההתקרבנות
מהנקמנות
מהחוסר צניעות
אתם בנוכחות שלי, תתעוררו
אתם בשדה ראייה שלי, תתחלפו
צמצם למה אתה לא בא לי טוב
סגור את הפה שלך
תלמד לשתוק
אני חייבת את השקט שלי
בלעדיו החיים הם רק מרמור
אני חייבת להגשים את עצמי
בלי זה אין התקדמות
החיים זה לעלות בשלבים, לא לחזור אחורה
אז למה... למה אתם חייבים להאבד בזיכרונות?
לא נשאר לי הרבה להפסיד
את האמת... כרגע גם לא להרוויח
אבל ראבק מאז שהוצאתי מהראש שיש מי שמשגיח
החיים נהיו קלים ונסבלים
אז אל תורידו אותי
כי בסוף אתם סובלים.
הם לא רואים את זה
גם לא מרגישים
איך אפשר לא לקלוט סיטואציות ולהפסיק להאשים אחרים?
הנה עוד משפט יבש שלמדתם לדקלם מהאינטרנט
עוד עאלק שיר שאני לא מכירה
דיי כבר, תתקדמו או שתזוזו הצידה
דיי כבר אני חלשה מול היופי המטופש הזה
אנחנו משתפים פעולה בפיגור הזה
כמו שזו אשמתכם
ככה אשמתי
כמו שנאטמתם
ככה הרצונות שלי
הכל הדחקות
ופחד מלא להצליח להרשים
לאן אני רואה את עצמי מתקדמת? לקרשים
וטוב לי עם זה
מי שלא הבין גם לא יצליח
זה לא פה לימודי חקר המוח, תרגעו
שבו אחורה ופשוט תפרגנו
עלה לי עד פה
פה זה גבוה
יש לכם אגו
ולי יש מקצוע,
להראות לכולם שיש שוני
יש אנשים שלא רואים בעיניים
אנשים שגם אם תסבירו להם אלף פעם
והם יודעים
ממשיכים בשלם עדיין
וזאת הנאה
וצחוק החיים
תתנו לצחוק
חתיכת סוהרים...
הכלא שלכם בראש
מגביל את השטח שלי
מה שאתם רואים אותו קדוש
מחליא אצלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
