| 9/2002
 תירגע. [כן, בטח.]
לא רציתי לכתוב כלום, ולא רציתי בכלל להדליק את המחשב. אבל קרה וכרגע איו לי איך להוציא את העצבים לפני אף אחד. כרגיל, בזמן האחרון. אני מנסה לברור מילים, לא להיות בוטה, ובעיקר להפסיק למלמל לעצמי את הדו-שיח שכנראה היה מתנהל לו הבן-זונה הזה שהגורל האומלל זימן לי כבוס היה עומד מולי. החברה שלי עובדת, השותף שלי מסובך עד מעל לראש במערכת יחסים גוססת, ונותרנו רק בלוגי ואני, כתפאורה נאותה לערבו של יום מסריח.
האיש אפס. אני מחפש מילים קשות, רעות, בוטות כדי לתאר את האישיות המחורבנת הזאת, וזה כל מה שיוצא לי. מאיפה החוצפה, לעזאזל, מאיפה הגישה הזאת, של סוחרי עבדים בימי הביניים, ולמה לעזאזל זה קורה דווקא לי, מה עשיתי כל כך רע שמגיע לי לעבוד אצל בהמות כאלה? נשגב מבינתי. טוב שזה לא קרה לפני יום כיפור, זה היה מספק לי צידוק מוחלט למה אני לא צריך לצום שנתיים.
יום שמתחיל בטלפון בשעה שש וחצי בבוקר, לא יכול להימשך טוב, זה הרי ברור, נכון? אז למה לא חזרתי לישון? למה אני לא לומד לקח?
מנסים לשכנע אותי לעבור לתפקיד הרבה יותר מסריח, הרבה יותר לחוץ, לחלוטין לא מאתגר, בטח שלא מקדם אותי לשום מקום, ללא תוספת שכר וכמובן שהרכב כבר לא מהווה חלק מהתפקיד. [לא שהיום יש לי רכב מהעבודה, חס וחלילה. אבל עכשיו גם לא יהיה לי]. נו, מה, אני נראה עד כדי כך טיפש? אני לא מבין, למה לטרוח ולנסות למכור לי את התירוצים הקלושים, את הסיפורים העלובים והסיבות המפגרות, בזמן שאפילו עיוור או אידיוט מוחלט יכול לראות שאין לי אפילו סיבה אחת קטנטנה לעבור? אינעל ראבאק, לפחות שיפסיקו לשקר, קיבינימט. תגידו, יש לנו חור עצום, לתפקיד כפוי טובה ובלתי משתלם בעליל, ואתה האיש שבחרנו כמתאים למלא את משימת הג'יהאד הזאת, אתה, כן, אתה השאהיד שלנו. אבל נגמרו לנו הבתולות. [וגם לא נזמין יותר].
בכל מקרה אני אגיד מה שאמרתי לו היום, אחרי כל הסיבונים והקשקושים. שהוא יודע מה הוא יכול לעשות עם התפקיד הזה, שחבל על הזמן-אוויר, שיחפש פראיירים במקום אחר, כי אצלי נגמר. ועוד כהנה וכהנה מילים לא נעימות אבל מנומסות.
[הצרה האמיתית היא, שהאיש מטומטם מדי להבין את הסרקאזם שאני שוזר במיומנות מדהימה לשיחה. אין, נעל, כפכף, סתום, אימבציל מזיל ריר. הוא לא יקלוט בחיים.]
אז וויתרתי ואמרתי "לא" בצורה שגם המטומטם יבין. מה לעשות, יש כאלה שגם "לא" היא מילה בעלת מספר משמעויות בשבילם, בדיוק כמו במשפט ההוא, "איזה חלק של 'לא' אתה לא מבין?". אבל בדיוק. וזה מטריף לי ת'שכל. אני נשבע שאני לא משתחצן, אבל עבודה עם טיפשים פוגעת לי באיכות החיים.
יש לי עבודה להגיש, אבל אין לי טיפ-טיפת מוטיבציה להתקרב לחומר המשעמם הזה. בנוסף, כמובן, לצורך העז שיש לי לבעוט למישהו בראש, חזק, עד שיעוף לו מהצוואר. אני יכול ממש לדמיין את זה. כולל הרעש של הנעל שלי על המשקפיים שלו.
תסלחו לי, אני הולך לשתות משהו קר. אולי אחר כך, הה?
תהיו טובים, תאכלו חרא. שלא תגידו לא אמרו לנו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
