| 3/2003
 חזרתי
אכן. אני שוב פה.
לא רציתי ללכת אף פעם, אבל עדיין לא קל לי לכתוב...
עד כמה שזה יישמע מגוחך, לא מצאתי אלטרנטיבה ראויה לכתיבה בבלוג. הדבר הכי קרוב נמצא בלונדון, בהייד-פארק. זה בערך המקום היחיד שאני יכול לנאום בו בלי שיפריעו לי, מלבד ישראבלוג.
בהזדמנות זו אני רוצה להגיד תודה לכל המנויים- לכם כנראה היתה יותר תקווה מאשר לי...סחתיין.
אז חזרתי, ואני פה, ושיקפצו לי, אה?
הרבה עבר על המדינה האומללה הזאת בחודש האחרון.
* אילן רמון התרסק לתוך האטמוספירה. כמה חבל, כמה סימבולי, וכמה עוד קונספירציות נשמע על זה.
* אריק שרון הולך להרכיב ממשלה, לראשונה בעזרת הנדסה גנטית. היצור החדש יסבול מחוסר שליטה בגפיים, חוסר תקשורת בין הפה למוח, ובאופן כללי הרופאים מנבאים לו תוחלת חיים קצרה מאשר לזבוב משובט.
* מפלגת העבודה הולכת לעזאזל בעקבות פגמים גנטיים בקרב מנהיגיה. זה עם הזקן כנראה יפרוש "לעשות לביתו" כקודצו, זה עם הפלולה. האימבציל השמן שעזר לו ליפול ירכב על אדוות ההצלחה עד לבחירות הבאות, ואז יעשה מה שתמיד רצה, ייכנס לממשלה עם אריק.
* יאיר לפיד מראיין את טומי לפיד. לשאלה "מה ישראלי בעיניך" עונה האב הגאה לבנו - "אתה". אכן, ישראלי למהדרין. כנראה שזה מאוד ישראלי להנחות תוכנית טוק-שואו משעממת, לנפח שרירים בגיל כמעט ארבעים, להיפרד מאישתך ולחזור אליה, והכל שחור על גבי תקשורת. ורק אני חשבתי שזה די אמריקאי, כל הצהוב הזה.
גיל זה לא רק מספר. הייתי בראיון עבודה. המראיין, שיכול להיות אבא שלי מבחינת הגיל, אמר לי "אתה כבר בן שלושים". אה, תודה, לא שמתי לב, באמת? נחמד מצידך להאיר את עיני ולהעיר את תשומת ליבי לענין. כבר בן שלושים. לך לעזאזל, בסדר?
ואם מישהו מוצא לי עבודה מעניינת, אני פה, מתעניין.
תובנות החודש, מוגשות כשירות לציבור:
1. החזירות לא משתלמת. אם תשים תפוצ'יפס בטעם קטשופ ליד המיטה, ובשתיים בלילה יתחשק לך אחד, ותתעצל להדליק אור לצורך העניין, בלתי נמנע שבאחד הביסים שלך תנגוס גם בסביבון קרטון שנמצא בתוך השקית. וזה מגיע לך, כי חזירים זה מגעיל. וגם לא ציחצת שיניים, אז בכלל.
2. גיבוי זה דבר חשוב. מאוד. דווקא כשהכי תצטרך את רשימת הטלפונים שלך, תגלה שאתה לא זוכר אף מספר בעל-פה, שהפאלם שבק חיים, ואין לך רשימת טלפונים בשום מקום.
3. בחורף קר. הקור מנטרל את המוטיבציה לקום בבוקר. אם בכל זאת קמת, זכור שריצה אמנם מחממת, אבל רוב הסיכויים שתחליק ותיפול בחצר, ואז תצטרך לחזור הביתה להחליף מכנסיים. המסקנה - עדיף ללכת לאט ולרעוד מקור. גם בשש וחצי בבוקר. חוץ מלשירותים, שם הרעידות יגרמו נזקים אחרים לגמרי.
4. לא כל האנשים אינטליגנטיים מספיק כדי להיחשב בני אדם. חלק מהם ניחנו בתכונות של אמבות, כלומר הישרדות נטו.אמבות זה בסך הכל צינור שמחבר בין פה ותחת. אבל גם הן יודעות לברוח ממשהו חם.
פינת הג'יפה, מיזם חדש
והשבוע, באיחור לגמרי לא אופנתי, אני מתכוון לג'ניפר לופז, והשיר המזעזע שהיא טוחנת בכל תחנת רדיו אפשרית, MTV, וכולי.
הבחורה עשתה מליונים, וכל מה שמעניין אותה זה להוכיח לחבר'ה מהצ'כונה שהיא עדיין ערסית קטנה, גם אם היא בודקת מצעים עם בן אפלק. לא הצלחתי להתבזות עד כדי לתרגם אותה כמו שעשיתי עם בריטני(איפה היא, אגב?), אבל כמה פנינים אכן שליתי מיצירת המופת הנקראת ג'ני מהבלוק. משהו בערך בסגנון של "הייתי תפרנית, נהייתי מליאנית, לא משנה לאן אני אלך, נשארתי צ'וחית מהבלוק". כאילו, אז מה אם יש לי טבעת יהלום בגודל של מה שפעם יכולתי להוציא מהאף, אז מה אם יש קלוז-אפים עצבניים על הטבעת הזאת בקליפ שלי, זה לא אומר שבבית אני לא מסתובבת עם הטרנינג וגופיה של אבא'שלי ועושה פוזות למראה. נשבעת לכם שלא הצליחו להוציא ממני את הערסית שהייתי. להקיא.
שכנים בפינת הג'יפה:
(עוד שיר שיצא לי מכל החורים, כמובן.) אני אפילו לא יודע איך קוראים לסמרטוט הזה, שצווח "על ה ביר כיים" כל הזמן. שמישהו יגאל אותו מייסוריו, הבחור ככל הנראה פוטנציאל התאבדותי, הגיע הזמן לממש את הפוטנציאל. מזמן לא שמעתי משהו יבבני כזה. בעצם, מאז שהאהבל השני, בן ארצי, ייבב כמה הוא אפס. ואני אומר, די לרחמים העצמיים, תתאבד כבר.
* לא מפסיקים לנסות להגדיל לי, להחליף לי, לייצב לי ולשפר לי. בקצב הזה אני אפתח בעיות רציניות של חוסר בטחון.
בעיות סעד, מין, כלכלה ועושק
כן, גם מזה לא חסר פה. בעצם, הכותרת היתה אמורה להיות "עבדות בישראל, 2003". אבל יצא אחרת.
ובכל מקרה, עברתי ליד אחד ממרכזי הקניות הגדולים בארץ, ושלט צבעוני קרא לי להתקרב, כי בלי משקפיים אני לא ממש מזהה את אמא מעשרה מטר. התקרבתי.
"פיליפינים, תאילנדים, סינים, התקשר עכשיו לסיוע בכוח אדם". אני לא מתחייב על הניסוח, יכול בהחלט להיות שבמקור זה הרבה יותר גרוע. כוח אדם להשכרה, טלפון אחד ויש לך את העבד שתמיד רצית שיהיה לך. מאחר והשעה היתה שעת בין ערביים, יכולתי להביע את דעתי על הנושא באופן גרפי, אז השתנתי על השלט הנחמד הזה. בשנת אלפיים ושלוש אנשים עשירים יכולים לקנות אנשים אחרים, פשוטו כמשמעו, וזה אפילו לא ממש יקר. הניסוח מטריד, והעיקרון עוד יותר. מה היה כל כך קשה לכתוב "מטפלים אישיים" או "עובדים להשכיר", מה פתאום המילה "פיליפינים" הפכה למטבע לשון שמחליף את הביטויים הנ"ל?
ומעבדות לעבדות באותו עניין, פריחתן של חברות כוח האדם, המתהדרות לאחרונה בשמות מפוצצים כגון "חברות השמה", לא הדליקה נורות אדומות אצל אף אחד. סחר באנשים אינו תופעה חדשה, כמובן. אבל העטיפה חדשה, הניסוחים מבריקים, ואפילו העבדים איכותיים. רק שהם עדיין עבדים. ולא, אלו לא הפועלים הזרים שאני מקשקש עליהם. אלה אנשי ההיי-טק, העבדים המודרניים, כוח אדם להשכרה, ובזול. למה למעסיקים לטרוח בזוטות כגון תנאים סוציאליים, בטחון תעסוקתי או מסלולי קריירה, למה להם להעמיס על עצמם לטפל בעובדים, אם יש להם שירות מועיל ויעיל בדמות סרסורי מתכנתים/טכנאים/מנהלי רשתות/בסיסי נתונים וכיוצא באלה...בהשקעה אפסית של משרד קטן, מזכירה או שתיים בשכר מינימום ובחצי משרה, יכול כל אדיוט לפתוח "חברת השמה". לשאר כבר ידאגו העבדים...
אז הנה, אני פה. שבוע טוב ותודה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
