3 שנים. וואו.

3 שנים.. שלא כתבתי כאן.

תמיד זכרתי, תמיד אהבתי, תמיד ידעתי שיש לי לאן לחזור..

לפרוק את כל מה שעובר עליי, את כל מה שבא לי, בלי שאף אחד ישפוט, בלי לחשוב על כל מילה פעמיים.. כמו שאני עושה איתו, כמו שאני עושה איתה. 

ומי היה מאמין שאני אחזור לכאן.. לכתוב, לפרוק, כאב ותסכול.. רק חזרתי וכבר המילים אוטומטית יוצאות. האצבעות טסות על המקלדת בלי להסתכל על המסך. רק לכתוב ולכתוב ולכתוב

אין ספק, אי אפשר להשוות בכלל את המצב להיום, ללפני 3 שנים, או לפני 9,10 שנים שעוד הייתי כותבת כאן, פעילה, נערה, כואבת

מתלבטת אם להגיד שהרבה השתנה מאז, או לא השתנה.. 

השתניתי באופי ללא ספק.. שירות משמעותי כמו שהיה לי -הוציא אותי בחורה חדשה לחלוטין. 

עדיין אוהבת יותר מדי אין מי שסביבי. עדיין נלחמת יותר מדי על מי שסביבי. עדיין מוותרת יותר מדי -על עצמי- למי שמסביבי!

נמאס לי מהמלחחמות הממושכות האלה. השנאה העצמית שלא השתנתה כבר שנים. הרצון להיכחד לפעמים, להיעלם לאיפשהו ולהירגע לבד. לעמוד על צוק ולצרוח, לשחרר..

לפעמים מתגעגעת למה שהיה פעם. לשליטה האינסופית הזו. ההפרעה הדפוקה. אבל אני כבר מעבר, כבר נשואה, מי יודע מה יביא איתו העתיד..

הנערה שהתבגרה מהר מדי עדיין בתוכי. המתוסבכת, שלא סומכת, שלא אוהבת..

שרק רוצה לצעוק ולצעוק ולעלות ולפרוח ולא יודעת איך לעשות את זה. היא עדיין כאן. ואני פשוט לא יודעת איך לשחרר אותה ..