למה אני תמיד צריכה לחזור אחורה? למה כל דבר קטן רע שקורה אני צריכה להיזכר בקיצון? זה הרי לא כיף לי אבל אני לא מצליחה להעיף את זה מהמחשבות שלי. פשוט לא מצליחה .. 

13 סיבות למה.. הצלחת להחזיר אותי 10 שנים אחורה, יותר מכל מקרה שקורה לי במהלך התקופה האחרונה.. הצלחת לגרום לי לחשוב שוב על התיכון המחורבן. על החברות המזויינות שבמקום להיות שם תוקעות סכין. על האנשים במסדרונות שלא אכפת להם משום דבר. על הבנות השרמוטות של השכבה. על היועצת שרק מחייכת חיוך צבוע, כזה שלא ניתן לזייף, ורק מטומטם יכול לחשוב שהיא מתכוונת לזה. על הורים שלא נמצאים שם וזורקים לאוויר את מה שקורה לך כאילו שאמרו ׳בוקר טוב׳.

המחשבות. הפלאשבקים שרצים מול העיניים. ואני כבר לא יודעת אם זה ייאוש, אם זה ריקנות, אם זאת שנאה.. ואני גם לא יודעת איך מתקדמים הלאה. החיים ממשיכים, השתניתי, עברתי דברים חיוביים.. באתי לכתוב ׳התבגרתי׳. התבגרתי? ברור.. אבל אם שניה אני עוצרת ומנסה לשים לי מראה מול הפרצוף, איך אני יכולה להגיד על עצמי שהתבגרתי שאני עוד נזכרת בתקופה ההיא, שאני עוברת ימים קשים וזורקת לאוויר שלא בא לי להיות פה, שאני זורקת לבעלי שלא מגיע לי אותו, שלא מגיע לו את כל זה..? 

ההבדל ביני לבין האנה, שהיא הצליחה, ואני לא..