חמש שנים שאני נמצאת בישרא-בלוג. מסוף כיתה ז', עד תחילת י'ב.
ארבע וחצי שנים שאני מנהלת את הבלוג הזה. ארבע וחצי שנים שאני כותבת.
זה ממש מצחיק אותי להגיד את זה, כי את השנה הראשונה בכתיבה שלי, אני מנסה
להדחיק. טוב, נו, בכל זאת כתבתי אז כמו ילדה בכיתה א', ועוד על הג'ונאסים. אבל מה
לעשות? זה מה שהיה אז הכי פופולארי, ואני רציתי להיות פופולארית.
אני רוצה לסכם את כל החמש שנים האלה, אבל אני עדיין לא מוצאת את הדרך
הנכונה לעשות את זה. אז אני אבקש מכם סליחה, קוראים יקרים שלי, אם הדרך שבה אני
מנסחת את עצמי היום תהיה מטומטמת, ולא מעניינת בכלל. אף פעם לא היה לי קל לכתוב על
עצמי באופן ישיר.
סיפורי ג'ונאס- תחילת הכתיבה שלי:
אז הכול התחיל מהערצה מטומטמת לאחים ג'ונאס; אני קראתי עליהם סיפורים
בישרא, ויום אחד החלטתי שגם אני רוצה. אז התחלתי לכתוב במחברת מטומטמת, שאלוהים
יודע איפה היא היום. בשלב מסוים אגרתי אומץ ופתחתי לעצמי את הבלוג הזה. היה לי
חלום שאני אהיה אחת הכותבות המפורסמות בישרא, ושכולם יתלהבו ממני, שבפועל כתבתי
בצורה עילגת לחלוטין, ונושאי הכתיבה שלי עניינו אולי 5 אחוז מכלל האוכלוסייה של
ישרא -בלוג.
10 תגובות היו השיא שלי, ואני הרגשתי קנאה ענקית בבלוגים שקיבלו יותר ממני.
אבל גם הייתי שמחה בחלקי.
אהבה אסורה- "הפסקה" מסיפורי הג'ונאס:
אני לא יודעת כמה זמן בערך לקח לי לקלוט את זה, אבל בשלב מסוים הבנתי
שירא-בלוג לא סובב סביב הלהקה המטומטמת שהערצתי, והתחלתי לגלות עולמות חדשים;
בלוגים אישיים, בלוגי תחרות למיניהם, ובלוגי סיפורים רגילים.
בשלב הזה, קיבלתי יותר הכרה בקהילה של הג'ונאסים, והכמות התגובות שלי קפצה
ל20-30 תגובות. החלטתי לקחת "הפסקה" מכתיבה על להקות וכוכבי דיסני,
והתחלתי לכתוב סיפורים 'רגילים'. ככה לפחות ניסחתי את זה בפניי האנשים שכן ידעו על
הבלוג שלי.
כתבתי כמה סקיצות עלובות במחשב שלי, עד שבשלב מסוים אני וחברה טובה (שוהם,
שליוותה אותי כמעט מתחילת הבלוג) ישבנו וחשבנו על רעיון לסיפור חדש. אני התעקשתי
להפסיק עם סיפורי הג'ונאס, והיא קיבלה את זה. ואז היא זרקה לאוויר כל מיני רעיונות
בנאליים לסיפורים, עד שנתפסנו למשהו אחד- סיפור על מורה ותלמיד. אני עוד זוכרת כמה
התנגדתי לרעיון הזה, שהיה נראה לי מלא בחומרה ואסור לכתיבה. בסופו של דבר, כתבתי
בסביבות ה-7 פרקים ביום אחד. זה היה מטורף, והרעיונות לא הפסיקו לקפוץ לראש שלי.
שוהם התלהבה שהרעיון שלה תפס תאוצה, ואני התלהבתי מהיכולת הכתיבה שפתאום גיליתי. קראנו
לסיפור "אהבה אסורה."
פרסמתי את הסיפור, והוא היה המפורסם ביותר שלי לאותה התקופה. ואז עוד אנשים
התחילו לגלות על יכולת הכתיבה שלי, מלבד לחברות בודדות שהכרתי דרך הבלוג, או שוהם.
אימא שלי פתאום קלטה שאני כותבת, ואני הרגשתי מספיק ביטחון, כדי להתחיל לספר את זה
לחברות קרובות מהחיים האמיתיים שלי.
המשפחה לגמרי התלהבה, ואימא החליטה שאני סופרת קטנה וניסתה להוציא את
הסיפור הזה לאור. היא הפצירה בי למחוק אותו מהבלוג, ובגלל זה הוא לא קיים פה יותר.
הרעיון של הסיפור, והעלילה בהחלט טובים, אבל צורת הכתיבה- עלובה ביותר. יש המון מה
לסדר בסיפור הזה, והמון מה להוסיף ולהוריד. אבל כולם כל-כך התלהבו, שהרגשתי כותבת
אמיתית.
somebody to love'' ו'לא אנושית'-
התחלה של כתיבה איכותית יותר:
הכרתי המון בנות דרך הבלוג, והתחלתי לדבר איתן באופן קבוע. אחת מהן הייתה
חן, שהחליטה שאני כותבת איתה סיפור. אני לא התנגדתי, והעלינו כל מיני רעיונות
לאוויר, עד שנתפסנו לאחד. הרעיון שהעלה את somebody to love
לכתיבה. אני התעקשתי לטעון שאנחנו כותבות ביחד, כשבפועל אני הייתי מקלידה פסקאות
שלמות באיסיקיו (יהי זכרו ברוך), והיא הפצירה בי להמשיך, כשהיא מחמיאה לי בלי סוף.
הסיפור הזה קיבל סיפור המשך, ואני התחלתי קצת להשתעמם ממנו, למרות שהוא היה די
מצליח. תראו, 80 תגובות בשביל כותבת מתחילה זה די הרבה. ו120 תגובות לפרק האחרון
היה אדיר. אפילו מצאתי את עצמי משתחלת לאיזה יום-יומיים לטבלת הפעילים המדוברת.
אני הייתי בהלם, אבל רציתי קצת לגוון. ובגלל זה החלטתי לפתוח בלוג אנונימי, בשם
'לא אנושית.' פתחתי אותו בין העונה הראשונה של somebody to love לעונה השנייה (אם אני לא טועה), והוא נפתח בעקבות חברה טובה בשם
בר. זאת הייתה התקופה המטורפת של 'דמדומים', והיינו כותבות אחת לשנייה התחלות של
סיפורים, עם השמות שלנו כדמויות ראשיות. היא החליטה שאני חייבת לכתוב סיפור על
ערפדים, וזה בדיוק מה שעשיתי. קראתי לו 'לא אנושית'. בהתחלה, הסיפור היה דומה ברמה
מטורפת לדמדומים המקורי, ולא אהבתי את זה. אז שכתבתי הכול. וזה די הצליח. לא ברמה
שציפיתי, אבל 50 תגובות היה ממש יפה. עד שמישהו עלה עלי, ואז החלטתי לסגור את
הבלוג. אני חושבת שזה מה שרציתי להשיג בבלוג הזה- שמישהו יקלוט שזאת אני. שמישהו
יעלה עלי, בגלל סגנון הכתיבה שלי. וזה קרה. עד היום 'לא אנושית' הוא הסיפור הארוך
ביותר שכתבתי. 280 עמודים בוורד. וזאת הייתה כתיבה נטו עבורי. אנשים שסיפרתי להם
על זה, לא הצליחו כל-כך להבין אותי. הם טענו שיש לי בלוג מפורסם, אז כדאי לי לפרסם
את הסיפור שם, אבל אני לא הרגשתי צורך לעשות את זה. זה היה הסיפור שלי, שאני כתבתי
אותו לגמרי לבד. והרגשתי עליו גאווה עצומה.
'טעות'- שיא ההצלחה:
מיד כשסיימתי לכתוב אותו (סוף כיתה ט'), גם סיימתי לפרסם את somebody to love, שהיה גמור ממזמן, וחיפשתי משהו חדש להתעסק בו. ואז הגיעה ההצלחה
ה-גדולה שלי בישרא-בלוג. 'טעות'.
התחלתי לכתוב אותו כי הרעיון פשוט קפץ לי לראש. באותה התקופה, הייתי בתקופה
מאוד רגישה בהתבגרות שלי; גיליתי צדדים מגעילים בחברות שלי בבית הספר, היה ריחוק
ענק ביני לבין שוהם, שהייתה החברה הכי טובה שלי, והכתיבה הייתה הנחמה שלי.
מצאתי את עצמי בוכה וכותבת. צוחקת וכותבת. מתאכזבת וכותבת. כל הזמן כתבתי.
כל הזמן התעסקתי בכתיבה. וקיבלתי על זה גם פידבק אדיר- אהדה ואהבה עצומה. הסיפור
הגיע לשיאים שלא חשבתי שאפשר להגיע אליהם, ולאט-לאט מצאתי את עצמי מתמכרת
לישרא-בלוג ולחיים הפיקטיביים שנמצאים בו. במקום לחיות את החיים באמת, במציאות,
הייתי חייה את החיים דרך הבלוג.
גם הכרתי חברות מכל הארץ; עפולה, אשדוד, נס ציונה. כמעט מכל מקום. ואט-אט
הייתי חייה את החיים דרכם, דרך מסך מחשב. הבדידות שחשתי הייתה עצומה, אבל היה לי
משהו להתנחם בו- הכתיבה.
אני חושבת שבשלב הזה, גם הבנתי שכתיבה היא חלק מאוד משמעותי בחיים שלי,
והבלוג היה חלק מהכרה בי, גם בחיים האמיתיים. לפני 'טעות', הכתיבה הייתה עוד תחביב
מהצד, אחרי 'טעות' היה קשה לי לדמיין את עצמי בלי העולם העצום הזה. הדחקתי כל-כך
עמוק את התקופה הזאת, שהייתה תקופה קשה בחיים שלי מבחינה חברתית, שאני לא לגמרי
זוכרת איך הכול נגמר. אני רק זוכרת האהדה עצומה, אהבה כל-כך רבה, ועצב עמוק. אני
זוכרת שההורים שלי התחילו לדאוג לי, ושאפילו בבית הספר שמו לב שמשהו לא בסדר,
מבחינת המורים. אני לא חושבת שמישהו מ'החברים' שהיו לי באותה התקופה, שם לב שמשהו
אצלי לא בסדר. אפילו אני לא שמתי לב לזה. אני לא מתביישת להגיד שקיבלתי עזרה.
מהמון אנשים, בעיקר מהמשפחה, ובזכות זה הבנתי ש-'ישרא-בלוג'- החיים האמיתיים ממש
לא שם.
כשסיימתי לכתוב את 'טעות', זה היה בעיצומו של החופש הגדול, והמשכתי לפרסם
את הסיפור, אבל הפעילות שלי באתר התחילה לרדת. הפסקתי להגיב ולקרוא אצל כל מי שקרא
וכתב אצלי, כי בחרתי לעשות דברים אחרים. בחרתי לצאת מהאינטרנט, ולהתחיל את החיים
באמת. תוך כדי, ניסיתי להשיג את החשק לכתיבה שהיה לי ב'טעות', ולא מצאתי. הייתי
בתקופת יובש נוראי, ולמרות שהתחלתי להתרחק מהבלוג שלי, עדיין הרגשתי פחד ענק לאבד
את קהל הקוראים שלי. בגלל זה מיהרתי לכתוב דברים, להתחיל סיפורים חדשים, שאף אחד
מהם לא הסתיים אף פעם. שאף אחד מהם גם לא הצליח לשחזר את ההצלחה שהייתה ל'טעות'.
החלטתי לקחת הפסקה מהבלוג. וזאת הייתה אחת מהחלטות הקשות שנאלצתי לקחת.
'החיה שבתוכי'+ 'וזה הסיפור שלי'- ההכרה שאני לא צריכה בלוג כדי לכתוב:
אחרי שלקחתי הפסקה מהבלוג, מצאתי את עצמי מחפשת רעיונות לסיפורים. קראתי
משהו של דקלה קידר (שכתבה את 'שלומצי כותבת יומן') על מחסומי כתיבה. היא טענה שהיא
לא כותבת כשאין לה מה לכתוב. ואני לא כל-כך הבנתי את זה באותה התקופה, למרות
שהתיימרתי להבין.
למרות שטענתי שאני לא חייבת לאף אחד כלום, הרגשתי מחויבות ענקית לבלוג שלי,
שהיה חלק ממני, לא משנה מה, וגם לקוראים הנאמנים שלי. ואז קיבלתי השראה מכל מיני
סיפורים שקראתי, וכתבתי את 'החיה שבתוכי'. גם בסיפור הזה הייתה לי התפרצות מוזה
ענקית, וכתבתי ביום הראשון 7 פרקים ברצף. הרגשתי שהנה- חזרתי לעניינים, אבל מהר
מאוד איבדתי עניין בבלוג. את הסיפור נהניתי לכתוב, אבל הייתה לי תקופה מאוד ארוכה,
שפשוט לא נגעתי בקובץ של הסיפור במחשב. היו לי גם בעיות במחשב, וקושי שיש לכל
מתבגר רגיל. היה קשה לי להסתגל למערכת החינוך בתיכון, ולחשיבה האטומה של המערכת. זה
תיסכל אותי, ובסוף כיתה י' נאלצתי להשלים המון חומר בשביל לגשת לבגרויות מסוימות,
אבל התבגרתי על הקושי הזה די בקלות, ומצאתי את עצמי כותבת תוך כדי. את הדמויות
המרכזיות ב-'החיה שבתוכי', יהיה קשה לי לשכוח. הן היו דמויות מאוד עמוקות, עם קווי
אופי מאוד ברורים, והמון מחשבה עמדה מאחוריהן. כשכן החלטתי לכתוב אותן, נתתי המון
מעצמי, למענן. ואם תעקבו אחרי כל הסיפורים שלי, תוכלו לראות אותי משתקפת
בכל אחת מהדמויות שלי. תוכלו לראות את ההתבגרות שאני עברתי.
את 'וזה הסיפור שלי' כתבתי כי חשבתי שהרעיון של זה יכול להיות מדליק, אבל
מהר מאוד הסיפור גלש למקומות מאוד אישיים בחיים שלי, והיה קשה לי לכתוב על עצמי
באופן ישיר. לכתוב דמויות, שיש בתוכן המון ממני, זה פשוט, אבל לכתוב אותי זה מאוד
קשה, ולכן הפסקתי את זה די מהר.
הסוף של הבלוג- למה?
אז זרקתי לאוויר בזמן האחרון המון הסברים ללמה אני סוגרת את הבלוג.
טענתי שיש גל ענק של גניבות סיפורים- וזה נכון לחלוטין.
טענתי שישרא-בלוג ירד מהרמה שלו- וזה גם נכון. אני מרגישה שהמקום הזה הופך
אט-אט לאתר פורנו אחד גדול. אני אסייג את דבריי, ואודה שעוד קיימים פה בלוגרים
מעולים, אבל הם בודדים.
בנוסף, זרקתי לאוויר, ולא סתם, שאני רוצה להתקדם הלאה, ולנסות להוציא את כל
הסיפורים שלי לאור. אני רוצה להפוך מסתם כותבת, לסופרת אמיתית.
אבל הסיבה העיקרית לכך, היא שפשוט מציתי את הפורמט הזה. אני חושבת שקיבלתי את
כל הטוב שהייתי יכולה לקבל מישרא-בלוג: קיבלתי אהבה מטורפת, אמונה אדירה, והכרה
בהיותי כותבת טובה. כי אם הייתי כותבת לעצמי במהלך כל השנים האלה, לא הייתי
מאמינה בעצמי, ואני לא חושבת שגם הייתי מתמידה ומגלה את היכולת הזאת שקיימת בי.
ועכשיו הגיע השלב להתקדם הלאה, למשהו חדש, למקום חדש. ואני לא חושבת שאני
אצליח לעשות זאת, אם אני אשאר תקועה באותו המקום שבו התחלתי.
אז בנימה זאת, אני רוצה להודות לכל האנשים שציינתי פה בפוסט, ולהודות גם
לכאלה שלא, כמו הדר, עתליה, תבל וירין, שכל פעם מחדש סבלו אותי בזמן כתיבה, וקראו
והביעו דעה.
להורים שלי, שעושים הכול(!!) כדי לנסות להוציא את הסיפורים שלי לאור.
אני רוצה להודות להנהלת ישרא-בלוג, שנתנו מקום ובמה גם לכותבים כמוני.
אבל הכי אני רוצה להודות לקוראים שלי: לאלו שנמצאים פה עוד מההתחלה, לאלו
שקפצו לביקור מידי פעם, או לאלו שנעלמו לחלוטין. כי בלעדיכם, לא הייתי מצליחה להגיע
אי פעם למקום ה-4(!!) בטבלת הפעילים, ולא הייתי מגיעה לכמות האהדה והאהבה שקיבלתי
פה. בלעדיכם לא הייתי מצליחה לכתוב את מה שכתבתי. אתם עזרתם לי להאמין בעצמי. ואני
אזכור זאת לעד!
אז בפעם האחרונה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
