וואו כמה זמן לא הייתי פה..

טוב אני כבר בת 16.. עברתי הרבה מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה

כבר 2011 והדיכאון נשאר הוא לא ייעלם פשוט שהדברים מסביב השתנו..

הספקתי להתנשק עם יותר מ-25 אנשים שונים (אל תשאלו)
שכבתי עם 4 גברים
הגעתי לתיכון בודדה ועכשיו אני מוקפת אנשים
המשפחה שלי מתפרקת
אמא שלי מנהלת רומן וירטואלי עם מישהו פה.. מישראבלוג.. (שהיא משקרת לו לפי דעתי לגבי רוב החיים שלה)
לאמא שלי יש בלוג משלה.. והיא לא טרחה להזכיר אותי .. לא כמו שהיא הזכירה כמה היא התגעגעה לאחותי שהייתה בטיול שנתי.. ועל הסיפור התמים שלה ושל אח שלי על איזה יום אחד..
אני שונאת אותה.. והיא חושבת שאני צוחקת.

לברוח מפה כבר.. אתם עוד תראו.. אני אסיים עם הצבא אני אטוס לאמריקה ואתם לא תראו אותי יותר

לא אמא, לא אבא, לא הדודים.. האחים שלי זה כל מה שאני צריכה ואני אוכל לקחת איתי רק את אחותי הגדולה ולהשאיר את האח הקטן שלי פה עם הזוג שטנים האלה..

עלאק עושים דברים לטובתי.. בדברים שצדקתם סבבה הפנמתי.. אבל שחררו את הרצועה הזאת כבר! כמה אפשר?!

התחכמתי אני חושבת.. עכשיו אני יותר מצליחה בלימודים (סוגשל)

בעקבות הסיפור עם אמא שלי.. הגילוי על הבלוג והמיילים השוטפים עם הבנאדם הזה.. גיליתי כמה אני והיא דומות - ואני שונאת את זה.

היא לא בנאדם לטעמי.. כאילו.. מה שהיא כותבת פה אמיתי כנראה לפי מה שבפנים אצלה.. אלי היא מראה כל כך הרבה דברים אחרים ואני מרגישה שהיא צבועה שהיא כותבת שהיא אוהבת את שלושתינו.. "אני אוהבת את ילדי.." בין השורות תוכלו למצוא מינוס אחת מהם.

אין לי כבר כוח.. אנשים פה אידיוטים וחברים הם כבר לא חברים.. גברים נהיו סמרטוטים ואפילו הפסיכולוגית כבר לא מבינה..

אני עוד אתאבד אתם תראו.. (אבל רק אחרי שאני אגיע לאמריקה.)