אני כל כך כועס עלייך

אני רוצה שתזחלי לצידי,

שטופת זימה ונואשת.

אני רוצה שתבכי בדמעות מרוחות מסקרה, תקראי לי לתוכך,

קר בסלע, חד בסכין, רחוק שנות אור.

אני רוצה שתצטרכי אותי כמו שהייתי צריך אותך.

אני כועס כל כך, אני אפילו לא יודע למה.

אני כועס עלייך, שלא הבנת מעולם, וגם לא תביני,

אני כועס כי יש ימים שאני לא מבין למה.

אני כועס על אלו ששאלו על מה יש למישהו לכעוס כל כך.

אני כועס שלא נעמדתי על שולחן,

שלא צעקתי מה שחשבתי.

אני כועס שכתבתי מה שרציתם לשמוע, מבלי להכיר אתכם.

אני כועס שלפעמים אני עדיין עושה את זה.

אני כועס שאני צריך למכור את עצמי.

לשכנע זרים לאהוב אותי, להצטרך שיאהבו אותי.

אני כועס כי אני רוצה להיות אחד מהם.

אני כעוס כי לפעמים אני כן איתם.

אני כועס כי אני צמא, צמא ליותר. תמיד.

יותר עמוק, יותר כנה, יותר תובעני.

אני קפיטליסט של רגשות, חזיר שלא שבע אף פעם.

אני צריך לדמם יותר ממכם, לצעוק יותר ממכם, לבכות חזק על במה ושכולם יראו כמה אני חשוף ושבור.

ויאהבו אותי בכל זאת.

אני מקנא.

אני מקנא באלו שלא היו צריכים את זה מעולם, ובז להם באותה עוצמה.

מישהו פעם אמר לי שהגיהנום הוא למות ושהאדם שהיית פוגש את האדם שיכולת להיות.

לא פחדתי מעולם כמו שאני מפחד כרגע מהמשפט הזה.

אני רוצה אבל בכל זאת להגיד תודה, לאנשים האלו שאני מאמין להם כשהם מאמינים בי.

נקווה שלא נאכזב אחד את השניה.

הידיים שלי רועדות מקרב האיגרוף הזה.

והקיר נראה מותש כמוני.

הוא ינצח בסוף.

אבל אני אחייך, מדמם, שכוב על הצד,

האגרופים מבקשים סיבוב נוסף,

לפחות נודה בלב שלם, שלא הפסקנו להלחם לרגע.