במשך כל חיי שחוויתי רגשות של אהבה אני קולטת היום שאף פעם לא הצלחתי להשיג אהבה.

אני מנסה לשאול את עצמי למה זה ככה.

אני פשוט לא מצליחה להפתח, לא נותנת אמון בכל אחד או פשוט לא רוצה להיות הבחירה השנייה.

כל כך כואב לי לחזור לרגשות שלי כשהייתי קטנה. קל לחזור לרגשות שבהם את יודעת שבתור ילדה בת 4 אפשר להרים יד, אפשר לגעת, אפשר פשוט לבכות עד הסוף. תמונות רצות מאותו בוקר, מהסיוטים בלילה, סודה של ילדה קטנה.

אז אני כבר לא נראית ילדה בת 4,להפך נראית אישה יותר מתמיד, כלואה בתוך אופי של ילדה תמימה חלשה בת 4.

הלב שלי פשוט ריק. וכמה פיתחתי את הלב שלי, כמה נגעתי ועסקתי בכל נושא הקשור לרגשותיי.. אני ריקה.

תמיד רק חיכיתי לתחושה הזאת שמישהו רק יתפוס אותי ולא ישאיר אותי לבד, שלא יתן לי לבכות, שיקבל אותי כאישה כזאת.

ברוך ה' אני מאמינה, וכמה שאני עצובה, אני מאמינה שהכל לטובה.

אני רוצה לחיות, לא להתבזבז, להתאהב, להנות בדרך אל האור.

וכמה שאני מנסה למצוא אהבה בחיים, או גם כשאני לא מחפשת.. האהבה אף פעם לא נשארת לצידי-

כאילו אין לי מזל.

אני חיה את החיים בידיעה שאנשים חושבים שאני מתוקה, טובה, בחורה מבית טוב, תמימה... וכל זה רק נותן להם את הכוח לעשות ממני צחוק

וזה עדיין לא מספיק.

לא סתם קיים המשפט  Happiness only real when shared