כבר כמה חודשים שלא שפכתי את רגשותיי כמו שצריך. המשפטים הקבועים שתמיד חוזרים על עצמם "אני עייפה" "אין לי כוח", כי כבר אין לי משפטים אחרים להוסיף ללקסיקון, לא מתארים באמת את מה שאני מרגישה בפנים.

התחושות שלי לא השתנו כשאני קוראת שוב את הפוסטים שלי בבלוג, אלא רק מחדד לי שככל שהזמן עובר אני עדיין מתפלאת שאני לבד ומרגישה ריקנות.

עוד מספר ימים אני מגיעה לגיל 20 ותמיד במבט לאחור על השנה, אני רואה שלקחתי את החיים שלי לידיים טובות בנושא העבודה, לימודים והתרומה לקהילה.. אך משום מה אני נתקלת בקשיים בתחום האינטימי.

לא נכנסתי למערכת יחסים ואני גם לא בחורה של 'לילה אחד', מה שאומר שאני לא מכירה את הרגש הזה של להיות שייכת לבחור מסויים ולהיות איתו בכל מני מצבים, טובים כמו הרעים.

פתחתי לעצמי כל מני אופציות השנה לזוגיות ואף אחת מהן לא הצליחה.

אני יודעת שכרגיל הטון שלי נשמע מתלונן.. אבל גם אם דמעה יורדת על לחיי או ליבי מרגיש עצב אני מאמינה שהכל לטובה.

בדיוק כשבאתי לרשום את הפוסט נתקלתי במשפט שאני כל כך מאמינה גם אם אני מתלוננת

"   תלמדו תמיד
גם אם ישנם מחסומים בחייך..דע שהשם מעמידם בפניך כי הוא רואה את העתיד ויודע מה נכון בשבילך.
אם תסתכל אחורה בחייך תראה כי אכן כל דבר שקרה - קרה לטובה.
כי האושר ממתיק אותך,
הניסיונות מחשלים אותך,
... העצב הופך אותך ליותר אנושי,
ההצלחות משמרות אותך לטובה
אבל רק אלוקים גורם לך להמשיך הלאה
במילה אחת תודה !
לך בורא עולם!!!     "

אז לפעמים אני עצובה, מרוחקת, סגורה, כועסת.. אבל אני עדיין מאמינה.