כמה קל לשחרר הכל מהראש ופשוט לא לעשות כלום. פשוט לנוח.

בבית שלי חושבים שזה פשוט מעשה של עצלנות וטיפשות,

אבל דווקא ברגעים שאתה הכי צריך מנוחה, ברגעים שאתה צריך לחלום על עולם קל יותר.. אי אפשר.

כבר אין זמן בחיים, צריך לעשות כל כך הרבה ולהספיק.

להספיק ללמוד, להוציא תואר עם ממוצע של 90 כאשר לבנתיים אצלי זה שואף ל60.

כל ההשקעה הלימודית, הכספית, המנטלית הופכת לחסרת כל.

כל החלומות שחשבתי שאצליח להגשים מתפרקים מול עיני, בדמעות שזולגות על הפנים שלי.

בכל דרך שפוסעים בחיים יש את היתרונות שלו, ואני פשוט מפחדת שלא תהיה התקדמות בדרך שבה כל כך עמלתי כדי להגיע אליה.

אז גם כמו שקל לחלום, קל להיות לא מאושר.

זה תמיד חשוב לשמור על אופטימיות, אבל הפחד כנראה אוהב לגלם תפקיד בחיים.

ואולי הרגשת הפחד זה סוג של אינסטינקט, הידיעה הזו מראש שאומרת לך "זה לא המקום שלך"..

וכדאי אולי להטמע בתוך ההרגשה הזו כך לא אבזבז זמן.

מחר על הבוקר יש לי בחינה חשובה.

ופשוט לא בא לי לחשוב על כלום, אפילו לא על נושאי הבחינה.

תאחלו לי בהצלחה

_________________________- נערך -_______________________

אני לא רוצה לראות את הפוסט הזה בסיומת עצובה.

אני מאמינה ויודעת שהכל לטובה.

לפני שאני מאכזבת את עצמי, חשוב לי לא לאכזב את ההורים.

אבל הכל לטובה.

שיהיו חיים מאושרים לכולם.