תמיד אמרתי וחשבתי ששום דבר לא מובן מאליו. אפילו לא המשפט " "חשיבה לוגית תוביל אותך מ-A ל-B. הדימיון יוביל אותך לכל מקום." " שנכתב בפירוט הבלוג בהיותי תלמידת תיכון. אני מאמינה שכל התשובות שאנו מחפשים בחיים טמונים פשוט בדימיון ובחלומות שלנו.

מה ללמוד, עם מי לבחור לחיות את חיינו, באיזו דת להאמין.. את כל זה אנו רואים ברור בחלומות.

כשאנחנו עצובים, אנו יכולים לראות את האמת או שאולי מדובר באמת חלקי. לרגע אתה נתקף בבכי מבלי לדעת מדוע. אתה רק מוצף בכל כך הרבה רגשות שאתה לא יודע לאן לנתב אותם בחייך. אפילו אם לומר לפעמים, אתה לא יודע אם זה כבר נכון, כמעט ולא יודע להבדיל בין האמת והשקר.

ההתקפות של הבכי האלה מחזירות אותי לימי תחילת התיכון. לימים שבהם הרגשתי מבודדת, זרה מהעולם החיצוני. ואולי כבר שם פיתחתי את החלומות שלי. עירבבתי בין שיגעון לחלום. צפו לי הרגשות כשהייתי בגן, ביסודי... רגשות שלא עברו טיפול ושום הסמכה מצד פסיכולוג או פסיכיאטר. קישרתי בין האמת המרה לחיים כאן. זאת הייתה התקופה שגם התחברתי לכימיה, ללמידה של המשיכה בין המטענים החיוביים למטענים השליליים בחומרים.

עכשיו אני מבינה יותר לעומק שחיה בתוכי קוטביות מסויימת. קטוביות שלילית שגורמת לי לפחד, גורמת לי לחיות בלי רגשות. ללא אהבה ובידוד.

יש גם את הקוטביות החיובית, דלתא פלוס, המקום שמקרב אותי לאלוקים, לתורה, קריאת מזמורים, הרצון לחיות באהבה, להיות אוהבת ונאהבת.

בעולם הכימי מתפתח קשר בין אטום בעל מטען חיובי לאטום אחר עליו מטען שלילי, וכמובן קבלת תגובות שלפעמים אינן רצויות, יותר נכון - מפציצות.

דרך המדע ידוע לאן מתפתחים הקשרים, מהם הסיכויים של כל חומר, הכל ידוע מראש. אך מה עם האנושות?

אני לא רוצה שהמוח שלי או הלב שלי יתפוצץ. לא רוצה להגיע למצב של שיגעון. אני כבר לא יודעת באיזה דרך ללכת על מנת שלא ארגיש פגיעה.

אני כבר לא יודעת אם זה דברים שהם תלויים בי, בחברה שמסביבי או באלוקים... אני פשוט מבולבלת. מבולגנת. לא רואה הכל ברור.

אני לא יודעת אם אי פעם אצליח לפענח את הדבר שהאנושות זקוקה לו על מנת להתקיים, או אפילו אם אצליח לקדם את החשיבה הלוגית שלי...

אני כנראה לא יודעת כלום.

או שכנראה מאמינה באופן תמים בטוב. באלוקים.

הדת. זו תמיד הייתה התשובה שלי. הדרך המוארת לכל דבר ומקום.

השירה, הנגינה, החלומות, התפילות, הספורט, הלימודים, הבגדים, המכירות, ההכרויות השיטחיות, המשפחה, המעבדות, השלמות, התמימות, המוזיקה, השגעונות, הרצונות, החולשות, הכתיבה, הבושה, הכאב, הפרנסה, הילדות... הם חלק ממני. בונים אותי ואת האישיות שלי. עם כל הרצונות שלי, בראש ובראשונה אני רוצה להיות בן אדם טוב.

יש כל כך הרבה כישרון. הרבה אמונה. פחד, דימיון שלפעמים הדרך לשם מסורבלת.

הרצון להשפיע ולהיות חקוק בזכרונו של כל אדם בצורה חיובית זוהי כנראה בקשתו של כל אדם, לפחות זו הבקשה שלי.

אין התיימרות להרגשת שלמות. יש את הרצון להגיע לשלמות, את הרצון להשאיר אך ורק את הדברים הטובים. לרגשות חיוביים כנראה נלווים רגשות שליליים.

כל הפוסט מרגיש לי מבולגן, אך הורדתי עוד אבן בנייה מהלב.