הגעתי למסקנה שלהיות ילדה קטנה בחיים זה לא פשוט. כל פעם יש את הרצון להיות מוגנת, להנות מבלי לפחד, לקבל הכל מבלי לעבוד, להרגיש אישה מבלי להיות מבולבלת אבל זה אף פעם לא עובד ככה ולכן זה לא פשוט.

אני יודעת על בשרי שלהיות ילדה קטנה חווים חוויות שלא רוצים לשמור אף פעם בזיכרון. אני גם יודעת שאני לא רוצה שאחיינים שלי יסבלו אף פעם מיחס כזה בגילם הקטן, ובכלל גם לא שיתבגרו. איך אני יכולה להמשיך לשמור עליהם אם אחותי כבר לא נותנת את האפשרות הזו בגלל ריב שנוצר ביננו, בדיוק לאחר יום כיפור. זו לא דרך טובה להתחיל את השנה. גם לחשוב על מה שקרה, ולהוסיף את המחשבה שמה שאת עברת יכול לעבור גם עליהם.

עצם המחשבה הזו גורמת לי לבכות שוב. האחיינים שלי זה הילדים הכי קרובים אליי, הילדים שאני הכי יכולה לכנות אותם כ"הילדים שלי" ובחיים לא ארצה שיקרה להם דבר רע.

בחיים אני לא אבין איך אפשר לגרום לילד לבכות ולפגוע בו. ילד זה הדבר הכי קרוב למלאך, זה אחד היצורים שמתהלכים על כדור הארץ שאין בהם שום רוע וגם לא רוצים להכיר ברוע.

הכרתי ברוע כשהייתה קטנה, הייתי רואה דמות מפלצתית, ממש מכשפה אמיתית. אולי היא נפטרה אבל הכישוף שלה עליי תמיד חי בי.

ואולי אני גם תמיד אשאר ילדה קטנה, תמיד ארצה להרגיש תמימה ונקייה.