על סדר היום

זה פשוט מוזר. הרגשה מוזרה כזו כמו שחווים לפני הגיוס או לפני שעולים לתיכון או לכמו לפני משהו חדש שאתה יודע שעומד להתרחש לך. אתה מתכונן נפשית אבל אתה לא יודע בדיוק למה אתה מתכונן. אתה מנסה לדמיין, לשער, לנחש איך יהיה ואיך תרגיש ואיך תחווה. אבל עד שזה לא מגיע זה לא מגיע. והנה פתאום זה מגיע. שנה שלמה של חלומות, תכנונים משותפים, חסכונות (אהממ אהממ)...

עוד 4 ימים זה קורה. אנחנו מגיעים לנתב"ג. מין חותמת על סיומה של תקופת ה'לפני' והשגרה המייגעת במעבר חד בטיסה למציאות שונה וחדשה וחלומית ומייוחלת 

 הקיצור פאקינג שלוש וחצי בבוקר אחרי עוד יום סידורים מתוקתק לקראת הטיסה. יא אללה כמה פרקטי אני נהיה כשיש לי משימות לעשות. והיו הרבה. בנקים, ביטוח לאומי, חיסונים, בירורים, ועוד מיליוני סגירות פינות, קניית ציוד ותוך כדי לעבוד ולנסות לשמור על שפיות.

והנה אחד מהמשימות היה לפתוח בלוג שנשתף בו ונעלה אליו תמונות. גם בשבילנו וגם למשפחה והחברים שיוכלו לקרוא ולהינות מרחוק.

אז אנחנו טסים לטיול שאני מקווה מאוד שיארך בסביבות השנה!!!

7-8 חודשים לטייל במרכז ודרום אמריקה ובסוף גם לעבוד בארה"ב. זה התקווה. אבל פרקטית יש לנו כסף לבקושי חצי שנה... נגיע לגשרנחצה אותו.

וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון ליעל. יעל ואני(יוני) חברים באיזור השנה (תלוי אם מחשבים את התקופה שהיינו רק 'חברים טובים' או לא.... כי אם לא אז אנחנו רק שמונה חודשים ביחד..

אבל הוא גיבס אשיט)בקיצקוץ יעל מורה לחינוך גופני בבית ספר בירושלים והתותחית שלי עוזבת עבודה שהיא מאוד אוהבת בבית ספר שהיא מאוד אוהבת... ואנחנו טסים יחד לטייל רגע לפני שכל החיים האמיתיים והשגרה והטיטולים וה.. (עוד אלמנטים של קקי) מתחילים!!

אז אנחנו אמורים לנחות בפנמה סיטי ושם נהיה ביומיים הראשונים ומשם הכל בזרימה....