אני רוצה להודות לך על הדבר הכי גדול שלמדתי ממך. להודות.
לראות את הכוס המלאה, את כל הטוב בכל הרע. תמיד שהרע כבר עבר, שרק הטוב לפנינו.

כשהייתי ילדה, בצפירות ביום השואה, הייתי מנסה לדמיין ולראות את הסבל שעברת. ממש הייתי רואה אותך הולכת בשלג, בקור בדמיוני אבל... פנייך לא יכלו להיראות בעיניי דמיוני כסובלות. גם כשסיפרת לנו סיפורים, וראיתי את העצב שלך ואת הגעגוע שלך, תמיד הסתכלת עליי בעיניים מנצנצות, התוצאה של כל זה, כל הסבל, מחויכת, ומודה. תמיד.

האופטימיות והחיוך שלך היו שם אפילו בשנים האחרונות, כשהייתי באה ולא היית בטוחה, הבת של מי, היית מפטירה בביטול ואומרת, "ככה זה בגילי", קורצת אליי ומחייכת "נו מה זה משנה, העיקר שאת כאן."

תמיד הצלחת לגרום לי להרגיש את האהבה שלך, במגע העדין שלך ובחיוך הגדול שלך. אני זוכרת כשהייתי קטנטונת והיית באה לישון אצלנו, הייתי מחכה ששחף תירדם, ונשכבת במיטה לידך. רציתי לבלות במחיצתך כמה שיותר. היה לנו משחק כזה של להחזיק את היד אחת של השנייה עד שאחת מאיתנו נרדמת. תמיד הייתי נרדמת ראשונה.  אני כמעט יכולה להרגיש את היד הרכה שלך, מלטפת את הלחי שלי ומחייכת אליי את החיוך הענק שלך, גם בעיניים.

תודה על הדוגמא והמודל הזקוף והעצמתי שאת בחיים שלי.

בהלוויה הסתכלתי על כל המשפחה שבנית מסביב. על כל הילדים והנכדים והנינים. ואני רואה קצת ממך בכל אחד. משהו שמקשר ומאחד, ומייפה את הנשמות של כולנו. כמעט מרגיש כאילו לא הלכת.. נכון שזה נשמע קלישאתי, אבל את הוא המודל והמרכז שמאחד את כולם, מה שעושה את כולנו למשפחה.

תודה לך על מי שהיית, ותודה לך על מי שאת עדיין בלב שלי.

תודה.

סהרל'ה שלך.