אז אני לא חובבת גדולה של אביב גפן בגדול, 

אבל נקלעתי להופעה שלו ושל אביתר בנאי ככה במקרה, 

ופתאום הקשבתי והמילים ממש ריגשו אותי אפילו.

אז הנה;

"אני לא רוצה להיות מי שהייתי 
רוצה לזוז לצאת להשתנות 
תקוע בטעות של מישהו אחר 
רוצה חבר 

רוצה להיות שלך שתהיי לי בית 
רוצה להיות לך אב בן ומאהב 
אני מלך פה בושה במקום אחר 
ואת יודעת 

להסתובב זה לא אומר להיות חופשי 
יש שמים מעליי יש בתוכי שמים 
מוכן הכל לא מפחד עד שארגיש 
יש שמים בתוכי יש בתוכי שמיים ומעליי 

אני תכף מת חצי מאחורי 
ככה סתם לכוד בכלום הזה 
בלי פרי בלי שורש כמו נוצה עקור וזר 
ומה נשאר 

להסתובב זה לא אומר להיות חופשי 
יש שמים מעליי יש בתוכי שמים 
מוכן הכל לא מפחד עד שארגיש 
יש שמים בתוכי יש בתוכי שמים מעליי 

יותר מזכות דיבור וחגיגת השפע 
אני מרגיש עכשיו חובת שתיקה 
מאחורי המסכה מה מסתתר 
רוצה חבר."

אז, אני רוצה להיפרד

מסהר של הפנימיוֹת,
האלטרואיסטית, שדוחה את כל צרכייה ורצונותיה האישיים למען הכלל.

שמדחיקה ובולעת את כל הקשיים, שנותנת לגוף ולנשמה שלה לצעוק לעזרה ומעלימה עין. 

אני נפרדת מסהר המדריכה, 

שמרגישה חזקה יותר כשהיא מענישה או צועקת או מוכיחה שהיא צודקת, 
"חזקה" יותר כי היא סמכות. ששואבת אנרגיות מהאחרים בצורה הכי שנואה עלייה- הפחדה, פיקוד. לא חינוך.

אני נפרדת מסהר, השקרנית, 

שעושה ואומרת ומחנכת לדברים שהיא לא מאמינה בהם רק כי המערכת מאמינה,

כי היא לא יכולה שלא להיות לויאלית למה שהיא מייצגת, 
חייבת להצדיק כל הזמן החלטות שבעיניה לא נראות הגיוניות. 

אני נפרדת מסהר הפחדנית,

שלא מראה את מי שהיא, עושה יוגה בחדר סגור, שומרת שרוואלים בארון, מורידה את הנזם, 

מדברת על הנפש בלחישה שאף אחד לא ייבהל, מספרת על הפוליאמוריה רק ליחידי סגולה, כאלה שיוכלו להכיל,

מתחבאת בארונות של נורמליזציה שלא יהיה קשה לבלוע אותה.

אני נפרדת מסהר המרצה,
שעושה ומתנהגת מה שמצפים ממנה, שתדבר ותהיה בדיוק מה שטוב לכולם, 
ש"בדיוק מתאימה לנו", "בדיוק מה שחיפשנו"
הכל חוץ ממה שמתאים לה.

סהר שמפחדת לתת מה שבאמת בפנים,

כי אולי לא יאהבו אותה, 

לא ידעו איך להכיל אותה,

לא יקבלו אותה,

שהיא לא מספיק.... 

נפרדת מסהר שהיא לא מספיק.