מה הקטע הזה?

הרצינות המתמשכת שנמצאת אצל כמה מהאנשים שבעולמי הצר.

אני לא מבינה מה אנשים מרווחים מרצינות בקרב חבריהם, אני מבינה כאשר זה נוגע לעבודה,משפחה אפילו לימודים או מטרות אישיות. אבל מה הם מרוויחים בכך שהם רציניים ומרירים כשיש להם את ההזדמנות להירגע,לצחוק ולא להסתכל על הכל כאילו הוא מחזה עמוק,טראגי ומלא הקונפליקטים אין-סופיים.

החיים לא חייבים להיות כל כך קשים אם לא ניתן להם להיות כך. גם ככה יש מספיק אנשים אחרים שימררו אותם בין אם נבקש מהם או לא, אז בנוסף, על כל הדאגות הגדולות שבחיינו גם אנחנו חייבים להתנהג כאילו בכל רגע מישהו אומר משהו ממש חשוב, ואם הוא לא אומר דברים כל כך חשובים חייבים להתעלם?

ומוזר שדווקא האנשים שעברו עליהם הדברים הקשים יותר של החיים מוצאים את המפלט בשמחות הקטנות.

אני חייבת ללמוד להעריך את החיים שלי יותר.

המלצה פוסטית:

Aeon Spoke - Grace (השיר שלו הופיע בסופו של הסרט What The Bleep Do We Know , שאגב אני ממליצה עד עימקיי נשמתי לראותו)