הי (:

משעמם לי באופן מוזר ועל כן אני אכתוב, אולי זה יוציא את המוזר משעמום.

היום אני בבית מבחירה, קצת מנוחה מכל ההתרוצצות הזו, אבל מסתבר שלא משנה מה אעשה אין מנוחה, אולי דווקא כשאני עושה פחות אני עייפה יותר ומוטדרת יותר. הזמן הריק מאפשר לי לחשוב יותר מדי...

אני כועסת על עצמי, לפעמים או תמיד, אבל לא על אנשים אחרים, למה?

אני כועסת על עצמי בעיקר בגלל שאני תמיד מצפה שבמקרה של נס, ובאופן טבעי , באיזה דפוזיה מופלאה בחלל אני אכיר אנשים חדשים, ויהפוך לאדם שתמיד רציתי להיות. האמת הכואבת היא שבמציאות זה יותר כמו עירבוב חומר לא קוטבי עם מים - שום דבר ממש מרגש לא קורה.

וזה מעצבן, העיסוק האובססיבי הזה, למה אין איזה אבקת אינסטנט להפסקת תהליכי מחשבות פראנואידיות שתהפוך אותי לאדם הפלסטיקי והמופלא שכל כך הרבה יותר קל להיות.

נמאס לי להיות אכפתית ומבינה. די להבנה.

למה אני מעולם לא הצלחתי לשים את ההבנה שלי בנפרד מהאמפתיה שלי ופשוט להתפרץ על מישהו כמו שמגיע לו.

אולי אז לא הייתי מגיעה לכתוב כאן.

רחמים עצמיים זה לא לעניין.

ואני לא מרחמת על עצמי, אני סתם מתלוננת.

זכותי.

אולי אם כתבתי את זה כאן אני לא אצטרך יותר להשאיר את זה בראש שלי.

יאללה, שישי משמח, הלוואי שיש לכם את הערב של חייכם.

המלצה פוסטית:

Two Recievers - Klaxons