המציאות למתקדמים |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
| 6/2009
מתעסקים בדודו
השבוע שמעתי שתי זקנות מדברות על דודו באוטובוס. הן החליטו שהוא פיקשש לעצמו ובגדול. הן הרהרו בטעויות שלו, שלב אחרי שלב ובמה הוא יכול היה לשנות את מצבו הנוכחי.
בסך הכל, כל הפרשה הזאת נשמעת כאילו היא עושה רושם רכילותי בלבד על אנשים. איך הוא התחרפן, מחיר התהילה ואיך היא עולה לראש וגם איך הנפילה כואבת. כל ידיעה נוספת נקראת בשקיקה, כמו עוד פרק בסדרת ריאלטי.
יש כאלה (בעיקר בתקשורת) שאפילו האשימו את התרבות שלנו ומה שהיא מעוללת לאנשים.
אני לא אומרת שזה לא נכון, כי מרגע שהיית פעם אחת ענק, קשה להיות סתם דודו.
אבל בכל זאת, לא שמעתי משום כיוון מילה של רחמים על האנשים שנפגעו, ונראה לי שאני יודעת למה. בסך הכל, הוא היה הכוכב של האנשים הקטנים, הפשוטים, אלה שמסתפקים בהומור שמכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר, אחרי יום עבודה קשה. אז למה שאותם אנשים יזדהו או ירחמו על איזה מליונר מיוחס שחטף מכות?
| |
|  כינוי:
בת: 46 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
