אצלי אין סופים. החיים שלי מלאים בדברים שהתחלתי ושנותרו תלויים בהמתנה. חיים מלאים קצוות, כמו תקוות שנגוזו, רצונות שכבו בגלל דברים אחרים שנראו קצת יותר מעניינים. אני כמו ילד קטן, תשומת ליבי מוסטת בשניה אחת מהדבר שרציתי כל כך אל הדבר הצבעוני האחר שנכנס לטווח ראייתי.
אני רוצה את הכל, ואני לא רוצה כלום. אני בעצם רוצה קצת מכל דבר, כל החיים, רק טעימה מכל דבר, כי זה הכי מעניין. יודעת הכול מהכול, אבל שום דבר יסודי, לא הולכת עד הסוף עם החיים כי פוחדת לפספס משהו בדרך.
קצוות, שאריות של אוכל, אריזות קרועות פזורות, בגדים שנלבשו פעם אחת, ספרים שנותרו עם הסימניה באמצע, מחברות נטושות, פרוייקטים עזובים, תואר כמעט אבוד, קורס בהמשכים, ערכה ללימוד שפות מאובקת ועזובה, ואני.
אני רוצה למצות, להיות במקום אחד בלי לחשוב על מקום אחר. רוצה לאהוב משהו עד הסוף, להתמסר לחלוטין ללמידה, לעשייה. הגיע זמן המיחזור, הגיע הזמן להפסיק לחפש, לחזור אחורה ולפשפש בערימת הזבל האישית שלי, אולי יש בה אוצרות. ואולי הם יצליחו להחזיק אותי קצת יותר מכמה ימים, שבועות, חודשים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
