המציאות למתקדמים |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
| 5/2009
 העבודה החדשה
זה כמו לשבת על כסא לא נוח, הוא לא במידה שלי, קצת קטן ועם זאת יותר מדי גבוה. אני יושבת במקום שלי, לא מרגישה שהוא שלי ואני בטוח שלו לתקופה הקרובה. השולחן הזה מוזר, וכל מיני מגירות שורטות אותי ומותירות בי סימנים כחולים.
המנורה כהה מדי, התקרה נמוכה מדי, והרעשים בלתי נסבלים. שום דבר לא נכון ושום דבר לא צודק, או אמור להיות ככה.
אני שותה את הקפה, אותו קפה שאני שותה תמיד, הטעם צורב את פי ולאט לאט אני מתחילה להזות את החדר זז בתנועות גמישות, קפיציות.
אני לא חברותית, זה תמיד לוקח לי זמן. כשהייתי ילדה בגן לא דיברתי עם אף אחד, ופעם אחת החזירו אותי לאמא עם תלונה על כך שאני נושכת. אני לא זוכרת כלום אבל יש לי הרגשה שלא התכוונתי. אז היום פשוט לוקח לי זמן, בסוף הכול מסתדר ואני אפילו רוכשת חברים חדשים.
פה אני לא רוצה להתחבר, לפעמים אפשר לסבול פרצוף, בפעמים אחרות הפנטזיה של אגרוף מכוון היטב משתלטת עלי באיזו שיחה קלילה במטבחון.
אני לא שונאת אף אחד, רק רוצה להשאר פה למנוחה קצרה ולזוז הלאה. זה לא אתם, זו לגמרי אני אני אני. חוששת שאם אשאר גם הצורה שלי תשתנה ותתאים בהדרגה לצורה של המקום הזה.
| |
|  כינוי:
בת: 46 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
