אמאל’’ה

מאז שהייתי ילדה קטנה, אני מחוברת לשואה

הסיפור שלי הוא מוזר...

סבתא שלי, לפני שהשתגעה ונכנעה לפרנויה, הרגישה שזה עומד לקרות לה. היא החליטה להפטר מהזכרונות שלה, מהר מהר - אבל לא ממש רצתה להכביד על הילדים, ולפסיכולוג הלכו רק משוגעים באותה תקופה.

לכן, היא החליטה להשתמש בכלי ההגיוני היחיד - הנכדה שלה, בת פחות משנתיים. אז עוד האמינו שמה ששומעים לפני גיל 4, לא זוכרים.

גדלתי ילדה עם מודעות אדירה לשואה, בגיל 7 התחלתי לקרוא באופן אובססיבי סיפורי שואה, כשאני מרמה את הספרניות של הספרייה העירונית בב"ש ולוקחת ספרי שואה 'בשביל אבא'.

בגיל 17, בפולין, גיליתי את האמת - פשוט שמעתי דברים בקול של סבתא שלי, הסברים וזכרונות שהתחברו לי עם מה שראיתי.

בגיל 30, כתבה אחותה הקטנה של סבתא את סיפור השואה של שלושתן - ואז גיליתי שאני יודעת דברים שאפילו אמי ודודתי לא ידעו.

ועכשיו, אני אמא לארבעה, והגיע הזמן להעביר הלאה. אבל בלי ליצור טראומות.

מאז גיל שנתיים, אספתי עוד סיפורים, של כל שאר הסבים והסבתות.

אני מתחילה בקטן, בסיפורי הגבורה. סבא שהרביץ לנאצי, סבא ששיחרר רכבות, מחנות עבודה...

לקטנים, אני רק אומרת את המילה 'רעים', לגדולים אני אומרת 'מצוקה'

מה הלאה?

אני פשוט מספרת פה ושם, בהתאם לגיל, ולא רק ביום השואה.

השואה נכחה בחיים של סבתא שלי תמיד

השואה נכחה בחיים שלי מאז ילדות

השואה נוחכת נפקדת, גם בחינוך שאני נותנת לילדי

הם יגדלו וידעו שזה היה, והם, בעצם, הנקמה שלנו...