השנים האחרונות היו קשות, ועדיין.. באיזשהי צורה אף פעם לא הרגשתי שקשה לי. ראיתי אנשים בוכים ולא הבנתי למה.. מה כל כך קשה במקום הזה? ופתאום גם לי נהיה קשה. אולי זה בגלל שאני נזכרת איך חיי היו נראים לפני והגעגועים הופכים את זה לקשה. פעם פחדתי שהשגרה היומיומית שלי תגמר יום אחד ולא אדע מה לעשות עם עצמי, פחדתי שלא אדע באיזו דרך לבחור וכאשר אבחר אכשל. עכשיו כשיש לי תובנות חדשות מסקנות אחרות ובגרות נפשית שונה אני לא יכולה לחכות כבר. אני מתגעגעת לחופש שלי, לבדידות שלי ולהמון דברים שאני לא יכולה לעשות כי "סתם בא לי".
בשנה האחרונה הצלחתי לפרוץ החוצה ולשבור את החומות של החיוך המזויף, למרות שעכשיו יש כאלה שקוראים לי "קרה" או "רעה" אני יודעת שאני שלמה עם העובדה הזאת - שאני אדם קר, ועם כל העניין שהשלמתי עם זה עדיין יש כאלה שחושבים שזה הצגה ושבפנים אני חמה באיזשהי צורה.
אני באמת ובתמים מאמינה שאני אדם רע או שיותר נכון לומר לא פראיירית.
זה לא שאני כולי קרה ורעה, אני כן נחמדה, כן עושה מעשים טובים פה ושם, כן מתחמם לי הלב למראה אנושות יפה או טבע פרוע אבל אני פשוט לא מרגישה את המצפון דופק כשאני מבצעת דברים שנוגדים את הנורמות המוסכמות.
בחודש האחרון חוויתי חוויה לא נעימה. נתתי למישהו להתקרב קצת יותר מהשאר, נתתי לו להציץ לחלק מעצמי שאף אחד אחר לא רואה, כמובן שלא חלף הרבה זמן והוא בגד בשבריר אמון שנתתי בו. באותו רגע הבנתי כמה אני שמחה שאני מסוגלת להשאר אדישה למצב ולתת לו לחלוף על פני, הכל בגלל שלמדתי מטעויות שלי מהעבר וזה רק מזכיר לי כמה אני צודקת שאני לא מחלקת את האמון שלי בקלות, ולא נותת לעצמי להפתח על ההתחלה.
בא לי כבר לצאת מהמערכת שאני תקועה בה, לעשות את כל מה שאני רוצה, לשבור את כל הגבולות שלי, להצליח ולאהוב את החיים.
רק עוד קצת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Atomic_