דבר החיפושית

עצב והחמצה. אלה התחושות שמלוות את הצפייה שלי בתוכנית "האוצר האבוד של עפרה חזה" ששידר ערוץ 10 במלאות עשר שנים למותה,
בעוד ערוץ 2 מתעלם כליל מן התאריך. אני מתמלאת עצב כשאני חושבת על האישה

שהייתה הכוכבת הכי מצליחה של ישראל אבל לא זכתה בארץ לפרגון רב במיוחד לקריירה הבינלאומית המפוארת שלה.

שהגיעה לפסגת הקריירה וההצלחה המקצועית אבל לא הצליחה להגשים את חלומה ולהיות אם.

שהתחתנה סוף סוף בגיל 40 עם אדם שככל הנראה לא הגיע לקרסוליה, שבמקום ליצור יחד איתה חיים חדשים הביא למותה בטרם עת.

שציפתה לבשורה על היווצרות של חיים חדשים ובמקום זה קיבלה בשורת איוב בדבר מחלה חשוכת מרפא.

שכל כך רצתה להתפרסם, להיראות ולהישמע, ובסוף ימיה רק רצתה פרטיות, שאיש לא יראה, שאיש לא יידע.

שהחליטה להילחם במחלה ולא לוותר, ודווקא התרופות שהיו אמורות לסייע לה גרמו לסיבוך נדיר שגרם למותה המהיר.

שהשאירה אחריה המון מזכרות: בגדים, תקליטי זהב, תכשיטים וסקיצות לשירים, הכול משמש עכשיו כזירה להתכתשות ארוכת שנים
בין משפחתה למשפחת בעלה. כמו תמיד, בסוף הכול נגמר במאבק מכוער על כסף.

 כמו שאמר הקריין: במדינה מתוקנת היו לוקחים את כל החפצים שלה, ובמקום שיעלו אבק וישכבו כאבן שאין לה הופכין במשך עשר שנים,
מקימים מוזיאון לזכרה. מגיע לה. מגיע לנו.