דבר החיפושית

שתי מחשבות עוברות לי בראש אתמול בזמן הצפייה ב"חטופים". האחת: אין עכשיו אדם במדינה שצופה בתוכנית ולא חושב על רון ארד וגלעד שליט. השנייה: מה זה אומר על הלך המחשבה של היוצרים שהם ליהקו אישה לתפקיד ראש הממשלה? האם זו דרכם לומר לנו שלדעתם כמו שסביר שאישה תהיה ראש ממשלה סביר שהשבויים שלנו יחזרו הביתה? הבחירה בראש ממשלה ממין נקבה גורמת לי לחשוב שאנחנו עוסקים פה
במשהו הזוי, דמיוני, לא סביר, מנותק מהמציאות. והרי שבויים שלא חוזרים הביתה זו מציאות חיינו כבר למעלה מעשרים שנה.

לא קל להיות שבוי. לא קל להיות בשבי 17 שנה. לא קל לחזור אחרי 17 שנה. ובהתאם, לא קל לצפות ב"חטופים". אווירה מעיקה ומוזיקה עגומה עוטפות הכול. במקום שמחת המפגש עם המשפחות אנחנו פוגשים אנשים שבורים שחוזרים למשפחות שהשתנו, לרעיות שהתייאשו, לילדים זרים. הזרות, הניתוק, חוסר הקשר, המבוכה ואי הנוחות זולגים מהמסך ומכווצים לנו את הגרון.

כמו בסיפורי האגדות, שמסתיימים ב"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", גם במקרה של השבויים שלנו כולנו רוצים את הסוף הטוב –
שהם יחזרו הביתה – אבל אף פעם לא חושבים על חייהם אחרי שיחזרו. אולי כי בשנים האחרונות הם לא חזרו.
"חטופים" מאפשרת הצצה אל היום שאחרי הסוף הטוב ומציעה תמונה לא מעודדת.