דבר החיפושית

את החלק השני של הפוסט אני רוצה להפנות למפיקי התוכנית ולאנשי ערוץ 10. בתור מי שעקבה מקרוב אחרי התוכנית שלכם, הרשו לי להציע כמה תובנות מנקודת המבט שלי, למקרה שתופק עונה שנייה. בתחתית הדף יש גרסת טוויטר שמסכמת הכול בפחות מ-140 תווים לטובת הממהרים וחסרי הסבלנות. בנוסף, מותר ואף רצוי ללחוץ על לייק, בעיקר אם אינכם משאירים תגובה...

1. פחות פרקים. ההפקה הישראלית העתיקה הכול אחד לאחד מהמקור האמריקאי, חוץ מדבר אחד – מספר הפרקים. בעוד שבארה"ב מסתפקים ב-9 פרקים, הגרסה הציונית כוללת מספר כפול מזה: 18. אני סבורה שזו הסיבה העיקרית לתחושה שהתוכנית נמרחת ומשעממת ושלא קורה דבר. תשעה או עשרה פרקים היו מאפשרים ליצור תוכנית מהודקת ומעניינת יותר.

2. יותר התרחשות. הטלוויזיה היא אמצעי בידור ויזואלי. צופים בטלוויזיה, לא מאזינים לה. אבל ב"רווק" לא היה הרבה מה לראות. מה הראו לנו?
גיא ובחורה כלשהי יושבים יחד או צוללים יחד או מביטים יחד בשקיעה. למה האח הגדול הצליח? כי לפחות בגרסה הערוכה היה מעניין. כל הזמן ראינו ריבים או משימות או השתטויות. כל הזמן קרה משהו. ב"רווק" סגרו יחד בווילה 20-10 בנות. למה לא לתת לנו לראות קצת יותר מהחיים והאקשן שם? במקום זה הראו לנו מישהי שחוזרת מפגישה שבה ראינו שהיא רקדה עם גיא ואז היא סיפרה לשאר הבנות כמה כיף היה לה ושהיא רקדה עם גיא.
גם בדייטים לא ראינו משהו משמעותי ולא נחשפנו לשיחות נוקבות. הנה הם משיקים כוס בברכת לחיים, הנה הם נוגסים באוכל, "ממש כיף לי איתך", מבט מצועף, נשיקה, קאט. זה לא מספיק לתוכנית ריאליטי. תנו לנו בשר.

3. פחות חזרות. בחלקים ארוכים של התוכנית פשוט לא קרה שום דבר, רק חזרו בפנינו שוב ושוב על אותו דבר. להלן דוגמה מייצגת: גיא בא ואומר: היום הולכים לעשות צניחה חופשית! ולרי צועקת: יש! איזה כיף! הולכים לעשות צניחה חופשית. נטלי נראית מבועתת ואומרת: אוי! איזה פחד. הולכים היום לעשות צניחה חופשית. קאט לחדר הווידויים. יסמין יושבת על כיסא ואומרת: כשגיא אמר שהיום הולכים לעשות צניחה חופשית חשבתי שזה יכול להיות מאוד מרגש. אולי ככה עושים טלוויזיה בשביל פרות, שנהנות להעלות גירה, אבל לא לבני אדם. הבנו כבר בפעם הראשונה. היום הולכים לעשות צניחה חופשית. תקדמו.

4. שימוש מושכל בחדר הווידויים. חלק מתחושת ה"לא קורה כלום. הם סתם אומרים שוב ושוב אותו דבר" נובע ממינון גבוה מדי של וידויים מול המצלמה ומכך שמה שנאמר שם זהה בהרבה מקרים למה שנאמר בתוכנית. צריך להשתמש באמצעי הזה כדי לספק זווית אחרת על המתרחש. להגיד משהו קצת שונה, מעין רפלקסיה על מה שהיה ולא חזרה על מה שכבר ידוע. למשל, גיא מציע לבחורה שאיתו למזוג לה יין ושואל: את אוהבת יין? היא מחייכת אומרת: כן, מאוד. קאט. מעבר לחדר המפורחן. הבחורה אומרת למצלמה: "אני שונאת יין!"

5. דרושה: הזדהות. חוץ מפרק או שניים, התחושה שלי ביחס למודחות נעה בין אדישות לחוסר אכפתיות. הסיבה היא שלא הכרתי את המתחרות ולא נקשרתי אליהן. לאורך העונה הן נשארו בגדר פלקט ולכן לא עוררו בי כל הזדהות. לא הייתה לי מועדפת וגם לא מישהי שממש רציתי שתעוף. אם הצופים לא מזדהים עם הדמויות, אין להם שום סיבה לצפות בתוכנית.

6. דרוש: הסבר. הרגע הכי חשוב בפרק הוא ההדחה. כולן מתוחות, גיא עושה פרצופים של התלבטות ובסוף משתנה המוזיקה למנגינה מרגיזה ומישהי לא מקבלת ורד. לסיום היא נפרדת מגיא והוא אומר שהוא ממש שמח להכיר אותה. אני רוצה לדעת מה הכריע את הכף מבחינתו. למה הוא בחר כמו שבחר. דווקא פה כן היה מתאים וידוי מול המצלמה שיוסיף מידע על הבחירה שלו, ולא רק לשמוע אותו אומר כמה היה לו קשה להחליט.

7. לא רק דייטים רומנטיים. עם כל הכבוד לרומנטיקה, היה יותר מעניין להציב את המתמודדות במבחנים סטייל חיים הכט. אפשר להכיר ככה בחורה הרבה יותר טוב מאשר כשלוקחים אותה לצלילה או צניחה חופשית. הסוסה הטרויאנית הייתה פעולה בכיוון הנכון. הצופים אוהבים להרגיש שהם בצד של ההפקה, שהם יודעים משהו שהמשתתפים בתוכנית לא יודעים, ואז לראות איך זה מתפתח. תיזכרו בסרטי המתיחות ובשבוע שלא היה באח הגדול ותראו שאני צודקת.

8. פחות נשיקות. לראות צילום תקריב של גיא לוחך את המתמודדות בזו אחר זו ולשמוע את קולות המצמוץ של השפתיים זה לא רומנטי, זה מגעיל. חשבתם על המסר שזה מעביר לצופות בנות ה-12 שלכם?

9. בלי פרומואים כוזבים. ללקט שברי משפט מפה ומשם וליצור כאילו דרמה גדולה מוציא אתכם שקרנים ומעיד יותר מכול כמה שהתוכנית לא מעניינת. הרי אם היו קורים דברים באמת דרמטיים לא היה צריך להמציא אותם.

10. שמרו על הרצף. לא רק שהתוכנית נמרחה על פני ארבעה חודשים, לקראת הסוף קיבלנו פרק כל שבועיים. אתם מנסים להבריח בכוח את הצופים שעוד נשארו? חשוב לשמור על המומנטום ועל רצף השידור.

 גרסה לממהרים: פחות פרקים, יותר התרחשות, פחות מריחות, פחות נשיקות ובלי לעבוד עלינו בפרומואים מגמתיים. על הלייק כבר לחצתם?

זהו. לא רק המסע של גיא הגיע לסופו אלא גם שלי. סיימתי את סיקור התוכנית. מקווה שנהניתם.