דבר החיפושית

אתמול לא שודר פרק של הרווק, ובשלישי הבא, כך ראיתי בלוח המשדרים, צפוי פרק בשידור חוזר. בגלל שבתוך עמי אני יושבת, אני יודעת שיהיה לכם נורא קשה גם לא לאכול חמץ שבוע וגם לא לקבל ממני עדכונים במשך שבועיים ימים, אז החלטתי לפנקכם בסקירה של סדרה שעלתה לא מזמן בהוט ושמה פרינג'.

זירת ההתרחשות היא יחידה מיוחדת ב-FBI, שחוקרת מקרים בעלי גוון על-טבעי עמוק. החוקרת הראשית היא אוליביה דנהם (אנה טורב האוסטרלית). מסייע לה פייסי מדוסון קריק, כלומר ג'ושוע ג'קסון, שכאן קוראים לו פיטר בישופ, ונמצא על תקן המרדן המסתורי שנשלף מעיראק והשמרטף של אביו. אביו הוא המדען הגאון אך המטורף-משהו וולטר בישופ (ג'ון נובל. עוד אוסטרלי) שמומחה לענייני טלקינזיס, קריאת מחשבות, תקשור עם מתים ונסיעה בזמן. שלושת אלה מוזעקים בכל פרק לפענח מקרה מופרך אחר, ועד מהרה נזכר הפרופסור המטורף שהוא כבר נתקל בכזה מקרה לפני 35 שנים, וממהר לרקוח תיאוריה בלתי הגיונית בעליל שמתגלה כמובן כנכונה, אלא מה. וולטר בישופ מתחזק גם מעבדה, ועורך בה שלל ניסויים הזויים כדי לבסס את טענותיו. אחד מניסוייו כולל – שימו לב – לקיחת התמונה האחרונה שאדם ראה לפני מותו, העברתה לאמצעים דיגיטליים ושידורה. וזה לא הדבר הכי מופרך שתיתקלו בו.

מרבים להזכיר את הדמיון שבין פרינג' ל"תיקים באפלה" ובין אוליביה ופיטר למאלדר וסקאלי. קשה לי להתייחס לזה כי לא ראיתי "תיקים באפלה", אבל הבנתי שמאלדר היה חובב תיאוריות חייזרים בעוד שסקאלי נותרה רציונלית, וכאן דומה כי כולם משתפים פעולה באושר ולא מרימים גבה גם כשזה ממש מתבקש. אני אישית מוכנה לזרום די רחוק עם הסדרות שלי. אני מוכנה לקבל את קיומם של חייזרים וערפדים ואפשרות לנסוע בחלל ובזמן, אבל פרינג' יותר מדי לא הגיונית בשבילי, והיעדר ההומור בה גורם ליחס הרציני שמשתתפיה מפגינים כלפי התגליות הביזאריות שלהם להיראות די מטופש, עד כדי כך שנמלטת מגרוני קריאת "נו, באמת!" אחת לכמה זמן. הדמות שאמורה להיות קומית היא זו של בישופ האב. הוא מתהלך בפיזור נפש כזקן חביב וחצי סנילי, כביכול בעולם משלו. אחרי כמה פרקים תראו שאתם כבר צופים את הדברים "הלא צפויים" שיגיד.

יוצר הסדרה הוא ג'יי-ג'יי אברמס, שאחראי גם לזהות בדויה ואבודים. אבל אל חשש. פרינג' אינה מתוחכמת ומסועפת כמותן, ואף שיש הרבה רמיזות וסימני שאלה, מקבלים תשובות די מהר. ואסיים במילותיה של נטע חוטר: "פרינג' היא לא סדרה גרועה. היא גם לא סדרה טובה". חובבי קונספירציות פאראנורמליות עשויים ליהנות. כל השאר מוזמנים לוותר.

באיחור ניכר עלתה אתמול הסדרה "בונז", ושני פרקים מחמש עונותיה ישודרו בכל שישי בערב. במרכז הסדרה נמצאים חוקר האף-בי-איי סילי בות (דיוויד בורניאז הלא הוא אנג'ל) והאנתרופולוגית בעלת השם הבלתי אפשרי ד"ר  טמפרנס ברנן (אמילי דשנל. אחות של זואי). בכל פרק מתגלה שלד
של אדם, וברנן ועמיתיה משתמשים בשלל שיטות מדעיות כדי לקבוע למי שייך השלד, מתי האדם מת, איפה ובאילו נסיבות, ואז בות ממהר לבצע מעצר. הסדרה די נוסחתית, לא מלהיבה או מתוחכמת במיוחד, ואף שיש התחלה של סיפור מתמשך, רוב הפרקים עומדים בפני עצמם. לא מומלץ לאכול בזמן הצפייה כי יש הרבה קטעים מגעילים.

דמויות נוספות הן ד"ר ג'ק הודג'ינס, שמתמחה בחקר רפש וזוחלים, מאוד שימושי כשרוצים לדעת כמה זמן האובייקט שמונח על השולחן כבר בר מינן. מתברר שלפי הרימות והתולעים שבשרידים אפשר ללמוד הרבה דברים. יאמי. תחביביו העיקריים הם לגלות קונספירציות, לא להסתפר ולא להתגלח. חוקר נוסף הוא זאק אדי, צעיר שעומד לסיים שני דוקטורטים, ובינתיים משמש כמעין שוליה. הוא אחראי לעבודה השחורה של ניקוי העצמות ומנסה ללא הצלחה לפענח את הקודים החברתיים שהוא נתקל בהם. השלישית היא אנג'לה מונטנגרו האמנית. איכשהו היא מצליחה לקחת את העצמות היבשות  ולהפיק מהן הולוגרמה מדויקת להפליא של האדם המת. מבין כל שוכני המעבדה, היא הדמות הכי חברותית, והיחידה שיש לה חיים מלבד המתים.

האישיות של ד"ר ברנן היא משהו שבין ספוק הוולקני, שלדון מהמפץ הגדול ו-C3PO. אין לה משפחה, אין לה חברים, אין לה בן זוג, אין לה תחביבים,
והיא לא מבזבזת זמן על צפייה בטלוויזיה או קריאת עיתונים. היא עובדת. או שהיא ספונה במעבדה או שהיא נוסעת לכל מיני מקומות שכוחי אל כדי
לסייע שם בזיהוי שלדים. בזמנה הפנוי היא כותבת ספר על אנתרופולוגית משפטית שמפענחת פשעים, שזה משעשע, כי הסדרה "בונז" (אגב,
כל הכבוד על התרגום היצירתי) מבוססת על חייה של האנתרופולוגית המשפטית קתי רייקס, מצוות ההפקה של סדרה וסופרת בעצמה.

ברנן בוחנת כל דבר בהיגיון ומנתחת התנהגויות יומיומיות מבחינה אנתרופולוגית. לכל דבר יומיומי ופשוט היא מצמידה את המונח המדעי המדויק,
מה שיכול לחרפן בעלי מנת משכל ממוצעת. רוב הזמן היא קרה, אנליטית ומנותקת רגשית, והאמת היא שזה יוצר מצבים משעשעים. לכל הֶקשר
חוץ-מעבדתי (אני ואת זה כמו מאלדר וסקאלי) היא מגיבה בהבעה קפואה ואומרת: אני לא יודעת מה זה אומר.  ברנן יודעת לשייך כל חלקיק עצם
לאיבר שהגיע ממנו, אבל אין לה מושג באנשים אמיתיים, איך להתנהג במצבים חברתיים ומה קורה בעולם. מעניין לראות דמות נשית כזו, כי לרוב מאפיינים כאלה מוענקים לדמויות גבריות, בעוד הנשים חמות ותומכות, אבל האמת היא שדשנל יפה מדי, כוסית מדי ומתלבשת בבגדים יפים מדי
בשביל שאאמין שהיא אכן כזאת.