לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דבר החיפושית


יש לי תוכניות בשבילכם

Avatarכינוי: 

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פרק 17: מזל טוב!


אחרי 4 חודשים, בשעה טובה, ואפילו לא רגע אחד מוקדם מדי, הגיע מסע החיפוש של "הרווק" אחרי "האחת" לסופו. גיא בחר בדפנה ושלח את נטלי למרר בבכי בלימוזינה בדרך לירושלים. לא היו הרבה הפתעות בפרק עצמו. בביקור אצל משפחתו של גיא התרשמתי בעיקר מכושר ההבחנה של אביו. אני חושבת שהוא צודק בקביעתו שנטלי היא האישה הקטנה שתזרום עם הגבר שלה והוא יוכל לעשות מה שירצה בלי שיהיה מולו עזר כנגדו, מישהי שיש לה ולדעתה משקל. הדגמה לכך היה אפשר לראות כשגיא אמר לנטלי שהוא לא מוריד את הקרש באסלה. תגובתה הייתה: "אני אסתדר עם זה". אצל דפנה הוא בטוח היה מקבל תשובה אחרת, חריפה ועוקצנית, שלאחריה צחוק מתגלגל. 

היו בפרק כמה רמזים למה שהולך לקרות. ראשית, נטלי עשתה לעצמה עין הרע כשהביאה לפגישה האחרונה שלט לדלת עם שמה ושמו של גיא.
מי עושה דבר כזה? אחר כך היא הגיעה לטקס הוורד לבושה ככלה, מתכון בטוח לנאחס. לסיום, המוזיקה שליוותה את צאתה מהלימוזינה בדרך לגיא הייתה המנגינה שהושמעה בכל פרק לאחר ההדחה. לא האמנתי שעורכי התוכנית מגלים לי מה יקרה בצורה כל כך ברורה. דפנה, כאנטיתזה, הגיעה בשחור וזכתה בטבעת ובחיים במחתרת עם גיא.

לא הייתי מחסידות נטלי. אני חושבת שהיה צריך להדיח אותה כבר לפני 8-7 פרקים. אני סבורה שהפער במנטליות בינה לגיא גדול מדי, שהם לא מתאימים ושבאופן כללי היא בחורה לא מעניינת. דפנה מתאימה לו הרבה יותר. עם זאת, הלב לא יכול היה שלא להיכמר למראה ההלם שעל פניה כשהבינה שהיא חוזרת הביתה לבד. לבי עליה שבמקום לבכות לבד נאלצה להגג מול הצלם על לבה השבור. "הרווק" היא תוכנית אכזרית.
אכזרי לדרוש מבחורות להתערטל רגשית מול הרווק ועם ישראל, לצפות מהן להיקשר לאדם אחר ולהתאהב בו ואז לשלוח אותן הביתה בלב שבור,
וכל זה בשם מולך הרייטינג.


את החלק השני של הפוסט אני רוצה להפנות למפיקי התוכנית ולאנשי ערוץ 10. בתור מי שעקבה מקרוב אחרי התוכנית שלכם, הרשו לי להציע כמה תובנות מנקודת המבט שלי, למקרה שתופק עונה שנייה. בתחתית הדף יש גרסת טוויטר שמסכמת הכול בפחות מ-140 תווים לטובת הממהרים וחסרי הסבלנות. בנוסף, מותר ואף רצוי ללחוץ על לייק, בעיקר אם אינכם משאירים תגובה...

1. פחות פרקים. ההפקה הישראלית העתיקה הכול אחד לאחד מהמקור האמריקאי, חוץ מדבר אחד – מספר הפרקים. בעוד שבארה"ב מסתפקים ב-9 פרקים, הגרסה הציונית כוללת מספר כפול מזה: 18. אני סבורה שזו הסיבה העיקרית לתחושה שהתוכנית נמרחת ומשעממת ושלא קורה דבר. תשעה או עשרה פרקים היו מאפשרים ליצור תוכנית מהודקת ומעניינת יותר.

2. יותר התרחשות. הטלוויזיה היא אמצעי בידור ויזואלי. צופים בטלוויזיה, לא מאזינים לה. אבל ב"רווק" לא היה הרבה מה לראות. מה הראו לנו?
גיא ובחורה כלשהי יושבים יחד או צוללים יחד או מביטים יחד בשקיעה. למה האח הגדול הצליח? כי לפחות בגרסה הערוכה היה מעניין. כל הזמן ראינו ריבים או משימות או השתטויות. כל הזמן קרה משהו. ב"רווק" סגרו יחד בווילה 20-10 בנות. למה לא לתת לנו לראות קצת יותר מהחיים והאקשן שם? במקום זה הראו לנו מישהי שחוזרת מפגישה שבה ראינו שהיא רקדה עם גיא ואז היא סיפרה לשאר הבנות כמה כיף היה לה ושהיא רקדה עם גיא.
גם בדייטים לא ראינו משהו משמעותי ולא נחשפנו לשיחות נוקבות. הנה הם משיקים כוס בברכת לחיים, הנה הם נוגסים באוכל, "ממש כיף לי איתך", מבט מצועף, נשיקה, קאט. זה לא מספיק לתוכנית ריאליטי. תנו לנו בשר.

3. פחות חזרות. בחלקים ארוכים של התוכנית פשוט לא קרה שום דבר, רק חזרו בפנינו שוב ושוב על אותו דבר. להלן דוגמה מייצגת: גיא בא ואומר: היום הולכים לעשות צניחה חופשית! ולרי צועקת: יש! איזה כיף! הולכים לעשות צניחה חופשית. נטלי נראית מבועתת ואומרת: אוי! איזה פחד. הולכים היום לעשות צניחה חופשית. קאט לחדר הווידויים. יסמין יושבת על כיסא ואומרת: כשגיא אמר שהיום הולכים לעשות צניחה חופשית חשבתי שזה יכול להיות מאוד מרגש. אולי ככה עושים טלוויזיה בשביל פרות, שנהנות להעלות גירה, אבל לא לבני אדם. הבנו כבר בפעם הראשונה. היום הולכים לעשות צניחה חופשית. תקדמו.

4. שימוש מושכל בחדר הווידויים. חלק מתחושת ה"לא קורה כלום. הם סתם אומרים שוב ושוב אותו דבר" נובע ממינון גבוה מדי של וידויים מול המצלמה ומכך שמה שנאמר שם זהה בהרבה מקרים למה שנאמר בתוכנית. צריך להשתמש באמצעי הזה כדי לספק זווית אחרת על המתרחש. להגיד משהו קצת שונה, מעין רפלקסיה על מה שהיה ולא חזרה על מה שכבר ידוע. למשל, גיא מציע לבחורה שאיתו למזוג לה יין ושואל: את אוהבת יין? היא מחייכת אומרת: כן, מאוד. קאט. מעבר לחדר המפורחן. הבחורה אומרת למצלמה: "אני שונאת יין!"

5. דרושה: הזדהות. חוץ מפרק או שניים, התחושה שלי ביחס למודחות נעה בין אדישות לחוסר אכפתיות. הסיבה היא שלא הכרתי את המתחרות ולא נקשרתי אליהן. לאורך העונה הן נשארו בגדר פלקט ולכן לא עוררו בי כל הזדהות. לא הייתה לי מועדפת וגם לא מישהי שממש רציתי שתעוף. אם הצופים לא מזדהים עם הדמויות, אין להם שום סיבה לצפות בתוכנית.

6. דרוש: הסבר. הרגע הכי חשוב בפרק הוא ההדחה. כולן מתוחות, גיא עושה פרצופים של התלבטות ובסוף משתנה המוזיקה למנגינה מרגיזה ומישהי לא מקבלת ורד. לסיום היא נפרדת מגיא והוא אומר שהוא ממש שמח להכיר אותה. אני רוצה לדעת מה הכריע את הכף מבחינתו. למה הוא בחר כמו שבחר. דווקא פה כן היה מתאים וידוי מול המצלמה שיוסיף מידע על הבחירה שלו, ולא רק לשמוע אותו אומר כמה היה לו קשה להחליט.

7. לא רק דייטים רומנטיים. עם כל הכבוד לרומנטיקה, היה יותר מעניין להציב את המתמודדות במבחנים סטייל חיים הכט. אפשר להכיר ככה בחורה הרבה יותר טוב מאשר כשלוקחים אותה לצלילה או צניחה חופשית. הסוסה הטרויאנית הייתה פעולה בכיוון הנכון. הצופים אוהבים להרגיש שהם בצד של ההפקה, שהם יודעים משהו שהמשתתפים בתוכנית לא יודעים, ואז לראות איך זה מתפתח. תיזכרו בסרטי המתיחות ובשבוע שלא היה באח הגדול ותראו שאני צודקת.

8. פחות נשיקות. לראות צילום תקריב של גיא לוחך את המתמודדות בזו אחר זו ולשמוע את קולות המצמוץ של השפתיים זה לא רומנטי, זה מגעיל. חשבתם על המסר שזה מעביר לצופות בנות ה-12 שלכם?

9. בלי פרומואים כוזבים. ללקט שברי משפט מפה ומשם וליצור כאילו דרמה גדולה מוציא אתכם שקרנים ומעיד יותר מכול כמה שהתוכנית לא מעניינת. הרי אם היו קורים דברים באמת דרמטיים לא היה צריך להמציא אותם.

10. שמרו על הרצף. לא רק שהתוכנית נמרחה על פני ארבעה חודשים, לקראת הסוף קיבלנו פרק כל שבועיים. אתם מנסים להבריח בכוח את הצופים שעוד נשארו? חשוב לשמור על המומנטום ועל רצף השידור.

 גרסה לממהרים: פחות פרקים, יותר התרחשות, פחות מריחות, פחות נשיקות ובלי לעבוד עלינו בפרומואים מגמתיים. על הלייק כבר לחצתם?

זהו. לא רק המסע של גיא הגיע לסופו אלא גם שלי. סיימתי את סיקור התוכנית. מקווה שנהניתם.

נכתב על ידי , 11/5/2010 22:59   בקטגוריות דרמה, הרווק, ערוץ 10, ריאליטי  
35 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אני וזהו(?) ב-30/6/2010 22:09
 



חטופים




שתי מחשבות עוברות לי בראש אתמול בזמן הצפייה ב"חטופים". האחת: אין עכשיו אדם במדינה שצופה בתוכנית ולא חושב על רון ארד וגלעד שליט. השנייה: מה זה אומר על הלך המחשבה של היוצרים שהם ליהקו אישה לתפקיד ראש הממשלה? האם זו דרכם לומר לנו שלדעתם כמו שסביר שאישה תהיה ראש ממשלה סביר שהשבויים שלנו יחזרו הביתה? הבחירה בראש ממשלה ממין נקבה גורמת לי לחשוב שאנחנו עוסקים פה
במשהו הזוי, דמיוני, לא סביר, מנותק מהמציאות. והרי שבויים שלא חוזרים הביתה זו מציאות חיינו כבר למעלה מעשרים שנה.

לא קל להיות שבוי. לא קל להיות בשבי 17 שנה. לא קל לחזור אחרי 17 שנה. ובהתאם, לא קל לצפות ב"חטופים". אווירה מעיקה ומוזיקה עגומה עוטפות הכול. במקום שמחת המפגש עם המשפחות אנחנו פוגשים אנשים שבורים שחוזרים למשפחות שהשתנו, לרעיות שהתייאשו, לילדים זרים. הזרות, הניתוק, חוסר הקשר, המבוכה ואי הנוחות זולגים מהמסך ומכווצים לנו את הגרון.

כמו בסיפורי האגדות, שמסתיימים ב"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", גם במקרה של השבויים שלנו כולנו רוצים את הסוף הטוב –
שהם יחזרו הביתה – אבל אף פעם לא חושבים על חייהם אחרי שיחזרו. אולי כי בשנים האחרונות הם לא חזרו.
"חטופים" מאפשרת הצצה אל היום שאחרי הסוף הטוב ומציעה תמונה לא מעודדת.  

נכתב על ידי , 7/3/2010 08:15   בקטגוריות ערוץ 2, דרמה  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של No-Angel TV ב-11/3/2010 07:34
 



האוצר האבוד של עפרה חזה


עצב והחמצה. אלה התחושות שמלוות את הצפייה שלי בתוכנית "האוצר האבוד של עפרה חזה" ששידר ערוץ 10 במלאות עשר שנים למותה,
בעוד ערוץ 2 מתעלם כליל מן התאריך. אני מתמלאת עצב כשאני חושבת על האישה

שהייתה הכוכבת הכי מצליחה של ישראל אבל לא זכתה בארץ לפרגון רב במיוחד לקריירה הבינלאומית המפוארת שלה.

שהגיעה לפסגת הקריירה וההצלחה המקצועית אבל לא הצליחה להגשים את חלומה ולהיות אם.

שהתחתנה סוף סוף בגיל 40 עם אדם שככל הנראה לא הגיע לקרסוליה, שבמקום ליצור יחד איתה חיים חדשים הביא למותה בטרם עת.

שציפתה לבשורה על היווצרות של חיים חדשים ובמקום זה קיבלה בשורת איוב בדבר מחלה חשוכת מרפא.

שכל כך רצתה להתפרסם, להיראות ולהישמע, ובסוף ימיה רק רצתה פרטיות, שאיש לא יראה, שאיש לא יידע.

שהחליטה להילחם במחלה ולא לוותר, ודווקא התרופות שהיו אמורות לסייע לה גרמו לסיבוך נדיר שגרם למותה המהיר.

שהשאירה אחריה המון מזכרות: בגדים, תקליטי זהב, תכשיטים וסקיצות לשירים, הכול משמש עכשיו כזירה להתכתשות ארוכת שנים
בין משפחתה למשפחת בעלה. כמו תמיד, בסוף הכול נגמר במאבק מכוער על כסף.

 כמו שאמר הקריין: במדינה מתוקנת היו לוקחים את כל החפצים שלה, ובמקום שיעלו אבק וישכבו כאבן שאין לה הופכין במשך עשר שנים,
מקימים מוזיאון לזכרה. מגיע לה. מגיע לנו.
 

נכתב על ידי , 22/2/2010 22:10   בקטגוריות דרמה, דוקו, ערוץ 10  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של No-Angel TV ב-23/2/2010 18:31
 




דפים:  
10,698
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , טלוויזיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לNo-Angel TV אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על No-Angel TV ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)