משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

תחילתו של הפוסט הזה בהקשבה לקטע מתוך 'בדרכים' של קרואק, ספר שחוגג השנה את יובל החמישים לפרסומו. הכתיבה של קרואק היא כתיבה ספונטנית, אוטוביוגרפית-וידויית, מוגשת בכל העזות שנושאת עימה כתיבה בגוף ראשון. הספר מתבסס על מסע חיפוש-אחר-משמעות שערך הסופר ברחבי ארה"ב, מסע שהתקיים במהלך שנות החמישים השמרניות של המאה הקודמת. קרואק בספרו הפיח בקוראיו רוח אחרת - צעירה, מרדנית, הרפתקנית, כזו המעודדת את הצעירים להיות קשובים אל העולם, פתוחים למגוון התנסויות, בעיקר מהסוג המסעיר והשנוי במחלוקת. מקור ההשראה שלו עצמו היה נוסע ספרותי נועז לא פחות, הקלברי פין של מארק טווין. קרואק כתב את 'בדרכים' במהלך שלושה שבועות בשנת 1957, בהם ניזון מקפה וכדורי מרץ. התוצאה - ספר שסיפק השראה לבני דורו, שנתכנו מאוחר יותר, בידי מכני התקופות, 'דור הביט'.

במהלך ההקשבה לקובץ הזה, שהוקרא במיקצב עצלתיים של מסע, ניסיתי להיזכר בספרי מסע דומים שבמרכזם עומדת דמות נשית. לא הצלחתי. שאלתי את קוראי הבלוג אם מישהו מכיר ספר כזה, לחשה לי הלחשנית תשובה מאלפת:           "לאסי שובי הביתה." אכן כך.

העניין לא הניח לי, אבל לא הצלחתי להתקדם. עצם המחשבה המתסכלת - האמנם אין ספרי מסעות שבמרכזם עומדת דמות נשית? מי היא התשובה הנשית לפיידרוס של רוברט מ. פירסינג? האמנם לא נבראה הנערה הספרותית שחוותה את הניעור הפנימי הטוטאלי של גיל הנעורים, כפי שחווה הולדן קולדפילד של סלינג'ר? ומי עיקשת כקפטן אחאב, עסוקה כמוהו במרדף אובססיבי וחסר מעצורים אחר לא משנה מה?

ספרי מסעות גבריים מוכרים עוד מהעת העתיקה - "האודיסיאה" כבר סימנה על הלוח את הכוחות הפועלים - הגברים הנועזים נלחמים בינם לבינם עד זוב דם, או כתף אל כתף מול מפלצות איומות, עוברים בדרכם הרפתקאות מסמרות שיער ממש - ואילו הנשים מצפות לשובם בסבלנות אין קץ, בעודן ספונות בביתן. במשך אלפי שנים דבר לא השתנה - הנשים נותרו בעמדת המתנה, מפנלופה ביוונית עתיקה ועד שיינה שיינדל באידיש, המלווה מכת'ריאליבקה את מסעותיו של חיים מנדל שלה ברחבי הגלובוס.

היום סוף סוף הצלחתי למצוא דמות אחת כזו, והיא נמצאה בפוסט מרתק של אורי אלחייני ב'בננות בלוגס' - זוהי גרדה, הילדה-נערה, גיבורת הסיפור 'מלכת השלג' שכתב הנס כריסטיאן אנדרסן, היוצאת לחלץ את אהובה שנחטף על ידי מלכת השלג המרושעת והאטומה.

מכאן, זה כבר היה קל יותר - בטיפוף קל על דרך הלבנים הצהובות הגיעה דורותי,  ולאחריה הגיעה תמר של דינקה מ'מישהו לרוץ איתו', והגיעה גם קבוצה נוסטלגית אחת, תחת הכותרת המעלה, אצלי לפחות, חיוך אוטומטי - 'מסע הבובות לארץ ישראל'.

 מה המשותף לכל אלה? ובכן, אף לא אחת מהן היא אמא לילדים.

המחשבה הזו הובילה אותי אל 'השעות' המופלא של מייקל קניגהם.

 כל אחת משלוש הגיבורות של הספר עורכת מסע קטן, זעיר, משלה:

וירג'יניה וולף נמלטת מחיי הכפר המשמימים שהיא מנהלת אל העורק הפועם של לונדון, באמצעות רכבת אחר צהריים אחת. למעשה, אני לא זוכרת אם אכן הצליחה להגיע ללונדון, נדמה לי שלאונרד עצר בעדה עוד קודם;

קלריסה ווהן, עורכת הספרים הלסבית, עורכת מסע שופינג קצר בניו יורק, במהלכו היא מתעמתת עם הבחירות שבחרה בחייה, עם המסלול שהתוותה לעצמה;

אך המסע השלישי הוא שנגע לליבי יותר מכל - זהו מסעה של עקרת הבית לאורה בראון, המסתלקת לבדה אל חדר סתמי במלון ובו היא שוקעת בקריאת ספרה של וולף, 'מרת דלאווי'.

וכך נכתב:

"לאורה חותמת בפנקס הקבלה בשמה האמיתי (שם בדוי היה נראה משונה מדי, זול מדי), משלמת עכשיו ("נצטרך לעזוב מוקדם בבוקר, ונמהר נורא, אז מוטב שאני אטפל בכך כבר עכשיו"). היא מקבלת מפתח.

  לאחר שהיא עוזבת את הדלפק היא מתקשה להאמין שאכן עשתה זאת. היא קיבלה מפתח, עברה דרך השערים. הדלתות למעליות, בקצה המרוחק של המבואה, עשויות נחושת רקועה ובראש כל אחת מהן קו אופקי של ספרות אדומות זוהרות, שכדי להגיע אליהן היא חולפת על פני כמה פינות ישיבה ריקות;  נמנום צונן של דקלים זעירים בעציצים; ומאחורי הזכוכית, המערה הפנימית, שהיא בעת ובעונה אחת חנות סידקית ובית קפה, שליד הדלפק שלו יושבים כמה גברים בודדים בחליפות ובידיהם עיתונים, ומאחורי הדלפק אישה קשישה בתלבושת מלצרית ורדרדה ופיאה אדומה, שאומרת כנראה משהו מבדח, לא למישהו מסויים, ועל כן מתחת לכיפת פלסטיק שקופה ניצבת עוגה עשויה קצפת לימון בגודל ענקי קריקטורי משהו, ששתי פרוסות בה חסרות."

עם כל העליבות המקסימה שיש בתיאור מסעה המינורי של לאורה בראון, הנמלטת מבית הקבע שלה אל בית זמני, ובו היא מחליפה את עלילת חייה בעלילה המצוייה בין דפי הספר שהביאה עימה, בכל זאת לאורה מסגלת לעצמה את מבטו החקרני של הנוסע, שאינו מחמיץ אף לא פרט אחד. המבט הזה מתנוון במהלך פעילות שיגרת החיים, ההרגל הורג אותו. אלא שביציאה החוצה מתעורר בה הנוסע הפנימי, הסוקר את סביבתו בדייקנות כמעט מדעית.

וקטע נוסף:

"הנה חדרה: חדר טורקיז, לא מפתיע ולא חריג בשום צורה, כיסוי טורקיז פרוש על המיטה הכפולה וציור (פריס באביב) במסגרת עץ בהירה. החדר מדיף ריח אלכוהול ואורן אשון, חומר חיטוי, סבון מבושם, הכל מרחף בכבדות מעל משהו שאינו מעופש, ואפילו אינו עבש, אך אינו רענן. זה ריח עייף, היא חושבת. זה ריח של מקום שנוצל שוב ושוב.

היא ניגשת אל החלון, מסיטה את הווילונות הלבנים הדקיקים, מעלה את הצלון. שם, למטה, כיכר דמויית וי, עם מזרקה ושיחי ורדים נאבקים על קיומם, וספסלי אבן ריקים. שוב חשה לאורה כאילו נכנסה לחלום - חלום שבו היא מביטה בגן המשונה הזה, הריק מאדם, מעט אחרי השעה שתיים אחר הצהריים. היא פונה מן החלון. היא חולצת את נעליה. היא מניחה את "מרת דאלווי" שלה על השידה המכוסה לוח זכוכית ומשתרעת על המיטה. בחדר דממה מיוחדת, מן הסוג השורר במלונות, שתיקה מטופחת, בלתי טבעית לחלוטין, המכסה על שכבות של חריקות ומלמולים, של גלגלים על שטיח.

היא רחוקה מרחק רב מחייה. זה היה כה קל.

משום מה דומה שהיא נטשה את עולמה היא ונכנסה לעולם הספר. קשה, כמובן, לחשוב על מקום שהוא רחוק יותר מלונדון של מרת דאלווי מאשר חדר הטורקיז הזה בבית מלון, אך אף על פי כן היא חשה כאילו במותה הייתה וירג'יניה וולף עצמה, האישה הטובעת, הגאון, עשויה למצוא עצמה במקום לא שונה כל כך מזה. היא צוחקת חרש בינה לבינה. אנא ממך, אלוהים, היא אומרת בלי קול, עשה שגן עדן יהיה טוב יותר מחדר ב"נורמנדי". "

(השעות, עמ' 120-121)

לא במקרה מכונה המלון "נורמנדי". לא במקרה הציור התלוי בחדרה השאול של לאורה בראון הוא של פאריס באביב. המרווח בין נורמנדי לבין פאריס מרמז על אודות נוסעת מופלאה אחרת, היא אמה בובארי, שערכה את מסעותיה בקצה אצבעה המשוטטת על מפת פאריס.

אם כן, גם כשנשים ספונות בחדריהן ספינותיהן מפליגות הרחק:

[כאן אמור היה להפתח חלון קטן שיוביל אל לינק ביוטיוב, לא עובד משום מה. הנה לינק בטכניקה הפרימיטיבית]

ספינותיה מטיילות על פני אוקיינוסים של בושם

הן כמו רוח של פרחים לעור פניה של אשה

הוא אחר להתעורר או זו היא שקמה קודם

הספינות שלה לוקחות אותה לארץ חדשה

 היא יצאה אל הרחוב ומעדה מול המכולת

את שפתיה היא נשכה והאדימה במבוכה

הספינות שלה כמעט שנכנסו למערבולת

ובחור אחד שאל אותה לאיפה היא צריכה.

לאיסלנד, ג'מאייקה, ניו זילנד, לסוף העולם

לשום מקום מסויים

היא עלתה על קו שלוש והתגלתה בעיר אחרת

אין כמו עיר בלי הפסקה לנעוריה של אשה

בככר שרקו לה שיר, ובשוק קראו לה גברת

הספינות שלה לקחו אותה לארץ חדשה

לאיסלנד, ג'מאייקה, ניו זילנד, לסוף העולם

לשום מקום מסויים

מה קרה לה מול הים היא ממש לא מספרת

מסתירה את החיוך ושתי עיניה נוצצות

הדמיון מפליג חופשי, זה כל מה שהיא אומרת

הספינות שלי לוקחות אותי לאן שהן רוצות

לאיסלנד, ג'מאייקה, ניו זילנד, לסוף העולם

לשום מקום

(מילים:מאיר גולדברג, לחן:דודי לוי)