הפסיכולוגים החליטו שישנם חמישה שלבים של אבל.
כדי ליצור קונסנזוס בקשר לאבל, הפסיכולוגים צריכים להסכים בינם ובין עצמם. זה
הגיוני בערך כמו שחבורה של נהגי שודים יחליטו שהמשטרה היא לא חוקית. אבל נצא
מנקודת הנחה שהם צודקים. זה אומר שמישהו צריך למות כדי שאתאבל עליו? ואם אני מרגיש
צורך להתאבל שבוע לפני, חודש או שנה מזויינת לפני? אני לא בא להתווכח עם
פסיכולוגים אבל אף אדם מזויין לא יגיד לי איך נכון או ראוי להרגיש. בחודש האחרון
שמעתי מכמעט כל בן אדם שאני מכיר שיהיה טוב. ברגע שזה נאמר, אותו אדם הפך מבן אדם
שאני מכיר, לבן אדם שהכרתי. אף אחד הוא לא חוזה העתידות המזויין שלי. ואולי זה
באמת לא בריא להתנתק מכולם אבל מה לעשות, כולם מביאים לי את הסעיף. אם למישהו יש
חשק להתמודד עם התקפי זעם, אופוריה, דיכאון, צחוקים, שנאה, תיסכול, נטיות
אובדניות, הרס עצמי, והמון גועל נפש, שירים טלפון. אני מבטיח שעד סוף השיחה הוא
יבין איזו טעות הוא עשה. האכזבה שלי מכל החולרות האלה שטענו שהם חברים שלי, מהולה
בהבנה. גם לי לא בא להתמודד עם עצמי.
בשלושת השבועות האחרונים נסעתי 3000 ק"מ בלי מטרה, ואם זה היה תלוי רק בי אז
הייתי ממשיך לנסוע ללא הגבלה . ויש את המצבים האלה שבהם אני מגיע לסיבוב הנכון
במהירות הנכונה, ומוצא את עצמי על קצה הגלגל, כמעט מתהפך אבל עדיין בשליטה, כמו
בחיים.
אני מתאר לעצמי שלחלק ממכם נמאס לקרוא על
רכיבה, כלים דו גלגליים, ונסיעות ללא מטרה, ללא תוחלת. אתם מוזמנים להזדיין לי
מהבלוג. תכתבו בלוג עילג משלכם אם לא טוב לכם. זה מעניין אותי בערך כמו התגובות
פה.
אדרנלין זה מה שגורם לי להישאר שפוי. לדפוק את
הדרך מת"א למושב בתשע דקות, גורם לזה שנפלט לי חיוך לתוך הקסדה, גם אם זה
גורם לי לעבור על כל חוקי התנועה, לעקוף על השוליים הימניים או לעבור בין 2 משאיות
במהירות המקסימלית. למען האמת, אני מחפש את המשאיות האלה, לא כדי להתאבד אלא בגלל
הריגוש. הבעיה היא שבאיזשהו שלב המסלול נגמר ואז אני צריך להתמודד. להתמודד עם
עצמי, עם הבעיות, איתכם. אני לא לספר לאנשים מה שלומי, אני לא רוצה לשתף אותם במה
שקורה עם הבעיה, אני לא רוצה שיצחיקו אותי, יעודדו אותי להוציא דברים החוצה, לא
רוצה רחמים מסריחים, ולא מעוניין בהזדהות. אף אחד לא באמת יבין אותי כי אף אחד
שאני מכיר לא נמצא בסיטואציה המזויינת הזו. לא מעניינים אותי כל הנסיונות הדוחים
האלה של אנשים לעשות רציונליזציה לרגשות. לוגיקה זה נחמד אבל לא בבית ספרנו. אל
תגידו לי איך להרגיש, מה נכון, הגיוני, נורמלי או צודק. האנשים שהכי טוב לי איתם
הם אלה שאני יכול לשתות איתם בירה ולשתוק, לא לדבר, לא להקשיב, לא לזיין, לא לחבק,
אלא פשוט לשתוק. מסתבר שכאלה אנשים אני לא מכיר. אם יום אחד אני ארגיש צורך לשתף
מישהו במשהו, אני ארים טלפון, אפגש ואפתח הכל. כל כך נמאס לי מזה שמנסים לחלוב
אותי בדיבורים, נמאס לי לספר שלמרבה האבסורד הסתדרתי הרבה יותר טוב ממה שיכולתי
לקוות, בכל מה שקשור לעבודה. נמאס לי מאידיוטים שחושבים שאני הורס לעצמי את החיים,
כאילו יש להם מניות על החיים המחורבנים שלי. אנשים שמעולם לא עשו לי טוב, ואנשים
שהזיעו כדי לעשות לי רע, פתאום עושים לי הצגות שהדאגה לשלומי מדירה שינה מעיניהם.
מצידי שלא יישנו פאקינג לעולם. זה בערך כמו להגיד לי שטוב להם
שרע לי אבל הם לא התכוונו שיהיה לי עד כדי כך רע. ועם כל הרע הזה אני עדיין עושה
יותר מכל מה שעשיתי בשנה האחרונה, אני מסרב לשבת בבית ולהיחנק בבאסה שלי, אני מסרב
לפתוח טלוויזיה, להתכתב במסנג'ר או כל דבר פסיבי אחר. כבר לא אכפת לי שמסתכלים עלי
מוזר כשאני מתיישב לבד על הבר, אוכל פופקורן לבד בקולנוע, או מטייל בכנרת בלילה לבד. הרבה יותר מטריד
אותי מזג האויר המחורבן הזה שמקפיא לי את החיים ברכיבות הליליות. ואיכשהו התרגלתי
לשגרה המחורבנת הזו. לישון 3 שעות בלילה ולקום מסיוטים, לאכול ארוחה אחת ביום
ולקנח 2 קופסאות סיגריות. זה משאיר לי המון זמן פנוי לעשות את מה שעושה לי טוב
בצורה יחסית, זה גורם לי להבין את עצמי יותר טוב, ולהתחזק כתוצאה מזה. זה גורם לי
להתפקס על המטרה שהחלטתי שאני אשיג בדיוק בעוד שנה. ואת הדברים הקטנים האלה שאני
עושה כדי לשפר את מצבי, אף אחד לא יכול לעשות בשבילי, גם לא עשירית מזה. בגלל זה כל
הקשרים הפכו למיותרים, שיחות הפכו לתפלות.
וזה לא שלפני זה היתה תקופה הרבה יותר טובה.
ידעתי שהולכת להיווצר הבעיה הזו, זה לא שהידיעה נפלה עלי כרעם ביום בהיר, אבל לא
יכולתי לשתף בזה אף אחד, גם לא את המתיימרים להיות לי קרובים ביותר. אנשים שטרחתי
להזמין אותם אלי לארוחות שחיתות על האש, היו עסוקים מדי בעצמם כדי לשים לב שמשהו
קורה. אנשים שעשו בביתי כשלהם ירקו לי בפרצוף ברגעים המכריעים. אנשים שמראש אמרתי
להם שהולכת להיות לי תקופה קשה, האשימו אותי במניפולציות. אז פלא שלא שיתפתי אף
אחד? מפתיע שאני מתמודד עם החרא הזה לבדי? אהבה, מכל סוג, נמדדת במעשים ולא
בדיבורים. בגלל זה בדיוק אני חוטף בחילה בכל פעם שאומרים לי שאוהבים אותי. זה
מגעיל אותי בדיוק כמו שאנשים מנסים לקדם אג'נדות מסויימות על חשבון הבעיה. אני
יודע בדיוק מי בא, חיבק, תמך, ומי שלח לי הודעה במסנג'ר, התעלם או זרק זין. ויותר
ממה שאני מאוכזב מאנשים, אני זועם. ואם לא בא לי לדבר עם אף אחד, אז כנראה שלמרות
התקפי הזעם, הבחילה, וההרגשה הנוראית, עדיין עדיף לי להיות לבד מאשר לשמור על קשר
עם מי שלא בא לי טוב. במצב הזה מותר לי לעשות את כל מה שבזין שלי, כי אני לא זקוק
לפירגון, תמיכה או שיחות מייגעות. במקום האוננות הזו, במקום להתרכז בקשרים
מיותרים, במקום לחפש זיונים, אני פשוט יושב ולומד. ואם נפתח קורס החייאה של
מד"א, אני אלך ואלמד איך להציל חיים, ואם יש יום לימוד במרכז לנהיגה מתקדמת,
אני אשתתף גם בו. לא שיש לי צורך בדברים האלה אבל בניגוד לכל אלה שחושבים שהם
פאקינג יודעים הכל, אני רוצה ללמוד. בניגוד לאלה שמדברים המון על פוליטיקה, אני
אסע באמצע הלילה לשכונה הכי גרועה בעיר הערבית הכי גרועה, ואראה באמת על מה לעזאזל
מדובר. תקראו לזה התחרפנות, תקראו לזה נטיות אובדניות, על הזין שלי. כבר שום דבר
לא מפחיד אותי. ואם יקרה לי משהו, אל תדאגו, אני יודע לחלץ את עצמי. במחשבה שניה,
בני זונות חמודים שלי, אתם אפילו לא תדעו שמשהו קרה.
אה כן, רשימת המנויים לבלוג תימחק. כנ"ל
לגבי כל הקשרים הוירטואלים. וכן, זה כולל את כולם. למה? ככה.