בלתי נסבל

אני לא רוצה אף אחד לידי. כשיום אחד אני אעשה משהו אידיוטי לאללה, אני רוצה להרים את הראש ולגלות שאני לבד לחלוטין. בדיוק כמו באוסטרליה, בדיוק כמו במנהטן. ואם במקרה בא לי לחסל כמה בקבוקי למברוסקו לבד, או שבא לי לצאת לעוד התחרעות במהירויות של שלילה מיידית, אני לא צריך לשמוע אתכם מקלידים לי "יהיה בסדר". אני כל כך לא צריך שתספרו לי איך נכון להתנהג עם המשפחה שלי, ומה נכון או לא נכון לעשות. את כל מה שיש לכם להגיד, אני כבר מכיר, ושמעתי ואמרתי את הדברים האלה בשמונים ורסיות שונות.

אז לא, אין פה שום דבר חדש, שום דבר מעניין או מפתיע. אבל אולי הגיע הזמן להבין שמחקתי אתכם מהמסנג'ר שלי ובגלל זה אני לא פונה אליכם, שמחקתי את רשימת המנויים לבלוג כי אני לא רוצה שתקראו כאן יותר. ורק אחרי שתפנימו את זה, אולי תבינו שאני לא רוצה שום קשר איתכם. אולי יכנס לכם לראש שמיציתי, שזה כבר לא מתאים לי, שזה שותה ממני את האנרגיות שאין לי, שלא באמת בא לי להסביר, לדבר, לעדכן, לשתף,לתקשר, לנשום. שלא מדובר בפסיכולוגיה הפוכה או קריאה לעזרה, שעדיף לכם להילחם במלחמות שבהן יש לכם איזשהו סיכוי לנצח.

ואם אי פעם עשיתי לכם טוב באיזושהי צורה, אם פעם תמכתי, עודדתי או הייתי שם בשבילכם, בבקשה תכבדו את הבקשה שלי. אולי לחלקכם לא קל איתה, אולי אתם חושבים שמדובר בתקופה שתעבור, אבל לרגע אחד תחשבו שאני באמת יודע מה האופציה הפחות גרועה בשבילי, ואל תתעמקו במה שעושה לכם טוב. אני בכוונה לא כותב פה את השמות של האנשים שאני לא מעוניין לדבר איתם יותר אבל כל מי שבשבועיים האחרונים לא קבעתי איתו שנשב בקרוב על בירה, יכול להבין את הרמז העבה.

מקווה שזו הפעם האחרונה שאני צריך להתעסק עם הנושא הזה.