"ואהבת לרעך כמוך",
זהו כלל גדול בתורה. עם כל כך הרבה שנאה מבעבעת, מה בעצם מבדיל אותנו מהערבים? מתי
בדיוק החלטנו שכל הערבים בעולם רעים? התחושה היא שמספיקה קבוצה אחת של מוסלמים קיצוניים,
כדי לגרום לנו לתעב את כולם. אך מי שטוען כך, לא קיצוני בעצמו? מה קרה לאנושיות שלנו?
ליהודים הרחמנים?
בהחלט יש לטפל בטרוריסטים, לרדוף אותם, לחסל אותם
ולהפציץ אותם. יש לבנות את החומה שתגן עלינו. יש לשחרר את גלעד שליט, במחיר שנקבע בעסקת
ג'יבריל. אך בו זמנית יש גם להיות אנושיים, להיות בני אדם, ולהפסיק עם הדה-לגיטימציה
לכל ערבי, כאילו שחייו שווים כקליפת שום. להפסיק לראות כל ילד ערבי בתור פוטנציאל לטרוריסט.
לא בגללם, לא בגלל שחייבים לאהוב אותם או את התרבות שלהם, אלא בגללנו, שלא נאבד צלם
אנוש. לא חייבים להיות ימין או שמאל, הרי אף צד לא צודק בכל מאת האחוזים, לא חייבים
לצטט סיסמאות חלולות מהתקשורת או מהפוליטיקאים. צריך פשוט להפעיל את הראש ואת הלב,
גם אם חושבים שלחלק מהערבים אין ראש או לב.
אנחנו מחוייבים להגן על עצמנו בדיוק כמו שאנחנו
מחוייבים לאהבת הזולת, או לדיבר "לא תרצח", וזה לא משנה מהם התירוצים של
תומכי יגאל אמיר או ברוך גולדשטיין. אנחנו מחוייבים לתת לכל אדם קצת קרדיט, גם אם הוא
לא יהודי, גם אם הוא הומו, גם אם הוא אופנוען, גם אם הוא שמאלני, גם אם הוא מתנחל,
וגם אם הוא מגדל כלב. חייבים למתן קצת את הטון, ולהפעיל את הראש. את אותו הראש
שהביא אותנו לאיפה שאנחנו היום.
ב-62 השנים האחרונות יצרנו פה משהו מדהים.
מדינה שמראה לעולם איך עושים כמה דברים נכון. ההיי-טק הישראלי הוא הישג שאנחנו
צריכים להתגאות בו, כמו גם החקלאות שתורמת ידע ואוכל לעולם. כולנו התגאינו בבית
החולים הישראלי בטהיטי, וברופאים המדהימים שהראו לעולם איך עושים את זה נכון.
עברנו את המשבר הכלכלי בצורה חלקה יחסית, למרות המיסוי המטורף בארץ, שפוגע בכל אחד
מאיתנו. הוצאנו למצרים ולירדן את החשק
להילחם איתנו, ולמרות שהם לא נמנים עם גדולי מעריצנו, האיום הקיומי עלינו פחת
משמעותית.
לא משנה מה הגמד המטורף מאירן יאמר, ישראל כאן
בכדי להישאר. גם במקרה שהוא יגיע לפצצה גרעינית, גדולים הסיכויים שנשמיד אותה
באוויר, וכולנו יכולים לנחש את התגובה, שלא תפתה אף אחד לנסות אותנו שוב.
תמיד היינו ונהיה הכבשה השחורה של העולם.
מדינות שרצחו מליונים, יטיפו לנו מוסר. אנטישמים יחרימו אותנו בטענת שווא של דאגה לאחרים.
ותמיד יחפשו את היהודי שאחראי לכל הבלאגן הזה.
האם אנחנו באמת רוצים להיות כמוהם? האם אנחנו
רוצים לשנוא מאות מליוני אנשים רק בגלל דתם?
תפיסת עולמי התעצבה בזכות איש אחד, ואני מצטט
את מילותיה של רולין קטילאת:
"ביפו ישנו סיפור אחד מאוד עצוב זהו סיפורו
של עבד אל- ג`אני 1946-1992 נרצח בידי מחבל בנסותו להגן על הילדה אילנית אוחנה בפיגוע
רצחני ביפו. שמו המלא עבד אל כרים מחמד עבד אל- ג`אני. נולד בשכונת מנשיה מצפון ליפו,
סיים את בית הספר מקס פיין כמכונאי מוסמך וחי עם משפחתו ברח` הנקרא עתה על שמו. בראותו
מחבל מסתער על קבוצת תלמידים ליד המוסך שבו עבד, יצא להגן עליהם בגופו ונרצח יחד עם
אילנית אוחנה. שם הרחוב ניתן במעמד ראש העיר דאז, שלמה להט, שאמר כי "עבד אל כרים
נפל מיד מרצחים בהגנה על דו- קיום יהודי ערבי". בנוסף הנציחה העירייה את אילנית
אוחנה ואת עבד אל- ג`אני בגן השניים שהוקם לא הרחק משם ברחוב יפת".
כמי שזוכר את האירוע, אני חייב לציין כי אותו
איש נפלא הציל קבוצה גדולה של תלמידים, שללא ספק היו נטבחים ללא עזרתו. אנחנו
חייבים לזכור אותו כדי שלא להפוך את המוות שלו ואת האקט ההירואי שלו, לחסר משמעות.
אני לא יודע מה מרגישים ילדיו, שנותרו יתומים
רק בגלל שאבא הגן על תלמידים יהודים, כשהם שומעים את קריאות ה"מוות לערבים". האם הם
חשים שנאה? תסכול? בגידה?
חטפנו טילים, קטיושות, רקטות, פיגועי דקירה,
פיגועי דריסה, פיגועי התאבדות, פיגועי מיקוח,
מלחמות, מעטפות נפץ, חטיפות חיילים, חטיפות אזרחים, חטיפות מטוסים, בקבוקי
תבערה, דו"ח גולדסטון, גינויים באו"ם, אינתיפאדות בשטחים, אינתיפדה
ביפו, בעכו ובמקומות אחרים, רציחות ילדים, נשים, גברים, דתיים, ערבים יהודים,
מתנחלים, חילונים, וגם רצח של שר, ורצח של ראש ממשלה. עברנו המון ביחד ב-62 שנים
האחרונות, החל מהתקפות אכזריות של כל המדינות המקיפות אותנו, ביחד, עד להתארגנויות
טרור שגרמו לנו לדמם ביחד כחברה. אולי כל האירועים הללו הקשיחו את ליבנו, וחיזקו
אותנו בתור קולקטיב. ואולי, הגיע הזמן שנבין שאנחנו מספיק חזקים, מספיק טובים,
מספיק צודקים, ומספיק מנוסים, בכדי למתן קצת את השנאה כלפי מי שאינו טרוריסט. אולי
הגיע הזמן להחליט איזה מין אנשים אנחנו רוצים להיות, הזמן לבחור את האוייבים שלנו
על פי מעשיהם, ולא על פי דתם. אולי הגיע הזמן להבין שלא כל מוסלמי תומך בטרור.
שאולי לפעמים צריך למצוא את המשותף מאשר להתעמק בהבדלים. שאולי לפעמים עדיף לחבק
מאשר להרחיק, מאשר ללבות את מעגל השנאה. הרי אין פה שחור או לבן, אז מדוע אנחנו
מנסים לדבר רק עם אותם גורמים שפועלים כדי לפגוע בנו? מדוע אנחנו מתעקשים לראות את
כולם בתור מקשה אחת של טרור?
כולנו מכירים את הקיפוח בישובים הערבים בישראל,
וזה לא משנה אם מדובר בלוד, בג'סר אל זרקא, או ביישובים בדואים בנגב. כולנו מכירים
את ההגבלות, המחסומים, והעונשים הקולקטיביים שאנחנו מטילים על אוכלוסיות שלמות
בשטחים. ואולי, אם היינו מנסים לבדל את הטרוריסטים ומפירי הסדר מכלל האוכלוסיה, אם
היינו מנסים להשקיע באוכלוסיה של אנשים שאין להם קשר לטרור, היינו דוחפים פחות
אנשים למקומות אפלים. ובאותה נשימה, היינו מראים למוסלמים בכל העולם שאנחנו נלחמים
בטרוריסטים, לא במוסלמים. מי יודע, אולי זה היה עושה לנו, לאנשים הנורמטיביים
בישראל, קצת יותר תועלת מאשר עוד התנחלות במזרח ירושלים. אולי אם נספק לאנשים
בתים, עבודות, חינוך ותמיכה, הם יהפכו לאזרחים פרודוקטיבים יותר, ואנחנו נחזור
לראות אותם בתור בני אדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: