עלילות הארנב הלבן

אבא שלי, הוא אני בגרסה המבוגרת.... והגברית יותר.

אבא שלי, הוא מי שיבין אותי יותר טוב מכולם.

אבא שלי, הוא מי שאני אוהבת הכי בעולם.

בגלל הנושא החם החלטתי לכתוב פוסט על אבא שלי.

אם הוא לא היה כאן, האדמה שלי הייתה מתפוררת לי מתחת לרגליים.

אני נולדתי עם האופי שלו, נולדתי עם ההתנהגות שלו, עם התחביבים שלו ועם חלק רב מן התכונות.

כשיש משהו שמעצבן אותי, אבא שלי יבין מיד.

כשאמא שלי מעצבנת אותי, הוא יבין מיד.

הוא היה שם, איפה שאני נמצאת עכשיו.

אבא שלי הוא הכי חכם, הכי מצחיק והכי חזק.

אבא שלי הוא סופרמן, רק אנושי, ועם כרס.

אין לי מילים שיתארו כמה אני קשורה אליו.

יותר ממה שאני קשורה לכל בן אדם אחר על פני העולם שלנו.

אולי אם הוא לא היה עובד עד מאוחר, הייתי גם מוצאת יותר זמן להגיד לו את זה.

אבא, אני אוהבת אותך.

מה הייתי עושה בלעדייך?

אני מעריכה אותו כל כך, את אבא שלי.

אולי בגלל שאני כל כך דומה לו.

שנינו עקשנים, שנינו מצחיקים, ושנינו אנשים שכשלחוץ להם מדי הם יינשמו עמוק, ורק אז ימשיכו.

שנינו מהסוג שלא אוהב ללכת לישון בלילה.

שנינו מהסוג שלוקח לו שעה להרדם ולהתעורר עוד אחרי שקמנו מהמיטה.

שנינו יכולים לישון בעמידה, ועם שנינו אסור לדבר כשאנחנו עצבניים.

שנינו נעלבים בקלות, ושנינו לוקחים ללב.

מה הייתי עושה בלי אבא שדומה לי כל כך?

מה הייתי עושה בלי אבא שמבין אותי כל כך?

אז לסיכום, אני ילדה של אבא.