עלילות הארנב הלבן

קטע קצר שכתבתי.

מטומטם או לא, הייתי חייבת להראות למישהו.

תחושה של  איפנוט אוחזת בה. יד למעלה, יד למטה. תלויה על חוט. מי אמר שלבובה אין רגשות?

היא לא שולטת בגופה, לא שולטת במעשיה. רק המחשבות שלה הנן שלה, המפלט היחיד שלה.

החוט מושך את הראש. מכאיב למריונטה שעל רגלה רקום: "אוליביה".

מריונטה יפה. ג'ינג'ית בהירה בעלת עיניי דבש מפלסטיק. ולפעמים היא נראית אמיתית, ופה הדובדבן האדום נראה כנפתח באמת.

ואתה מביט ומצפה למילים, ואתה מרגיש שהן באות מתוכה. והמבט הבהיר חודר, מפלח את נשמתך, ואתה לא יכול לטעות. היא מדברת איתך.

וכואב לה. עוד כמה תצטרך לסבול?

המריונטה. עושה מה שאומרים לה. ימינה, שמאלה. למטה, למעלה.

המריונטה. קיימת, בלי מהות. אנושית, בלי מקום.

מיוחדת. שונה. מריונטה כזו לא ראית מזמן. אפשר לומר שמעולם.

איש אינו בנה אותה, היא עברה מפה לשם. מאב לבן מבן לנכד ומנכד לנין.

והיא הגיעה אל דייויד. בנו של הנין.

בן חמש דייויד. צעיר ומתוק. אוחז באגדה המפורסמת והמסתורית בעולם, בלא ידע שזה כך.

מניע אותה מפה לשם, מרים אותה לאוויר ומסובב את המריונטה. את אוליביה. המזכרת האחרונה מאביו.

בחילה אוחזת בה, אך ידייה אינן שלה על מנת שתוכל לחבוק עצמה.

"דייו!" קוראת האומנת. הילד הקטן מתפס במדרגות אל קומת הכניסה שמעל למרתף, ומשאיר את המריונטה זנוחה על הרצפה. מחייכת אך עצובה.