לא קוראים לי, אני באה לבד

בערב

ידי לא הוסרה מן הראש

כשניסיתי לדבר המילה נעצרה כגלגל שנתקע

רציתי להטיל ראשי אל המים, לנשום את החנק

וידעו גפיי את הדרך לשם כמעט אוטומט.

פסים של יאוש נקוו בעיני ורציתי לצאת אל העיר שצופתה קרחונים

לא סתם הגעתי הנה, מן הראוי שאצא עם שלל.

יש אותי

שטופה בשמנת, ספוגת ניחוחות,

מקדמת שנים יפות לבוא לחיקי, לראות גם אותי כחלק מהיופי.

אני זזה קמעה ומעקמת את הפה שלא בכוונה אך הכל נמרח כמו עט שלא יבש

ומי שיחשב להושיע אותי ביום מן הימים יידע שמכאן לא רואים

הקשת הרחבה נמוגה, הרגליים חוטאות במיקומן

מילים שיצאו כבליל של כוונה טובה צנחו על ראשים לא מכוסים.

לא את הרגש ולא את הדם יכולנו לעצור, תפסנו את הדרכים בקצותיהן והן התגלגלו כשטיח.

בערב כשהכל נשכב יכולנו ללמוד על חיכיון ומעצור.

האם הגישה שלי בודדת?

יש לי מחשבות בראש שמייסרות את הרגעים הקטנים, שוחקות את הדקות בין לבין. בין המקלחת לעבודה, בין האוטו למיטה. כותשות.

אין לי חברים עכשיו. כולם מסתובבים. חתונה, לימודים. עוד מעט יש לי יום הולדת ואני לא יודעת מי יופיע. האם זה זמן טוב לחשוב על מה יהיה הלאה. בת 24 ולא עשתה כלום בחייה. כלומר, עשתה, אבל הפסיקה. הפסיקה עם היצירה. הפסיקה עם כל הדברים החשובים. במקום זה מבזבזת שנתיים בלמכור בגדים ללקוחות שחושבות שהן שמנות. אז מה? גם אני חושבת שאני שמנה. אני תמיד אחשוב את זה. אני אף פעם לא אהיה מספיק רזה. והרי זה משהו להתמודד איתו? יש כל כך הרבה תחושות שמסתובבות בין הגפיים, אני נושכת את עצמי בנסיון לחדד את החושים, להבין יותר טוב מה אני צריכה לעשות. איך מפרקים את כל זה. אני רוצה לקום בבוקר ולדעת שאני מפרקת את התחושות, שהכל מתממש לטובה.

בעזרת -ה'- בלי עין הרע.

 לדעתי, עבר זמן.

מרפקים מיוסרים על מעקות

הבעות פנים נוזלות. אדישות.

הכל כאילו כלום.

מה אני רוצה לעשות?

ללבוש ארשת מאומצת ולהרחיב את היצירה!

מלאכה,

הגות.

ובמקום זה אני מזיזה הבעות פנים

משנה את החיוכים

קהים ועקומים

כל מה שאתם אומרים