אוווווווווווווווף! כתבתי את כמעט כל הפרק ואז הייתי צריכה ללכת לעזור לאמא שלי בארוחת ערב ואבא שלי בא וסגר בטעות את החלון של ישרא ו.. ו.. אוווווווווווווווווווווווווווווווווף!!! ממש השקעתי.. אני אנסה לשחזר את הפרק שיהיה כמה שיותר דומה למקור

היד שיחררה את פיה ובבת אחת לפתה את ידה ומשכה אותה אחורנית. ליאן נפלה מעוצמת הסיבוב ופתאומותו, אך נראה שלדמות לא היה איכפת. היד משכה אותה שוב וליאן קמה בחוסר ברירה. הם רצו כך יד ביד במשך הרבה זמן, יצאו מהגינה עד שהגיעו ליער שהיה ליד הבית. זה היה עדיין בוקר, אבל ביער הסבוך שררה אפלה, ונראה כאילו כבר שעת ערב מאוחרת.

לבסוף הם עצרו, וליאן צנחה על הקרקע, מותשת מהמאמץ.

"מצטער שהבהלתי אותך, לא רציתי שישמעו אותנו" אמרה הדמות ביובש, מתעלמת לגמרי מההרפתקה שרק עברו. ליאן הסתכלה עליו מלמטה אך לא ראתה אותו בגלל האפלה, כשלפתע חדרה קרן שמש אחת את העצים והאירה את הדמות. זה היה בחור צעיר, בן 17 בערך, עם שיער בהיר ופנים יפות. הוא היה גבוה, וליאן הייתה צריכה להרים את הראש ממש גבוה כדי שתוכל לראות את כולו.

"מי אתה"? היא שאלה כבדרך אגב. היא הרגישה צורך להיות קשוחה. היא לא ידעה להסביר למה, אבל משהו בבחור משך אותה לשחק אותה קשוחה וקרירה.

"אני? אני גנן. אני עובד בגינה שלך" ענה.

"אז עכשיו כשהכל התבהר, אני אלך לי הביתה" היא אמרה ביובש וקמה לכיוון הבית.

"לא כל כך מהר" אמר הבחור ודחף אותה אל הקרקע בחוזקה.

היא קיבלה מכה חזקה, אבל התעלמה ממנה באומץ ולא בכתה.

"אני עוקב אחריך כבר הרבה זמן, הרבה מאוד זמן. אני רואה אותך הולכת לבית הספר בבקרים, וחוזרת בצהריים. היום, כשבאתי בשביל לקבל את המשכורת החודשית שלי, החלטתי לעשות את מה שתכננתי כל כך הרבה זמן. את הולכת להיות המרגלת הקטנה שלי, ואת הולכת להודיע לי על כל דבר שהאבא הזה שלך עושה. וכשאקבל את הפרטים החשובים, אני אשלח אותם לאחראי שלי, שנמצא בארץ האויב".

ליאן כמעט בכתה, ופניה התעוותו, אבל היא לא הסכימה לוותר.

"ולמה שאני אעשה את זה בשבילך? אתה חושב שאני חברה שלך? מי אתה בכלל"? הבחור פתח את פיו בדיוק כשנשמע רעש רב מכיוון הבית, וקריאות שחיפשו אחר ליאן נשמעו בכל האיזור. הבחור תפס בזרועה של ליאן שוב, אך היא לא התכוונה לתת לו לגרור אותה ממקום למקום כמו צעצוע. כהרים אותה מהקרקע, היא לקחה אבן אחת כשלא ראה, וברגע שנעמדה זרקה אותה על פרצופו. היא לא חיכתה לשמוע את זעקת הכאב שלו, ורצה משם מהר ככל יכולתה.

היא עוד הספיקה לשמוע את הצעקה שצעק- משהו על כך שהם עוד ייפגשו, אך היא כבר הייתה בבית, במקום מוגן.

"ליאן"! האם רצה אליה וחיבקה אותה חזק.

"כולם מחפשים אותך! לאן נעלמת"? שאלה.

"הייתי ביער" ליאן אמרה בשקט.

"ביער?! את יודעת שיש שם פושעים ועבריינים מסוכנים"! גערה בה.

"כן.. אני יודעת.. הייתה לי הרפתקה קטנה" והיא סיפרה לה הכל. ומאוחר יותר גם לאב. היא לא התכוונה לספר, אבל זה פשוט יצא לה. היא אף פעם לא הצליחה לשמור סודות מפני ההורים, הם ידעו את כל מה שקרה לה יום יום בבית הספר, ואף פעם לא פספסו עידכון מפיה.

האב מיד שלח משלחת חיפוש שתסרוק את השטח ותאתר את הבחור.

לאחר לילה ארוך ומפרך הם אכן הצליחו במשימה, והבחור נתפס. כל המשפחה הייתה במרפסת הכניסה שהשוטר דיבר עם האב, והבחור הוכנס אל תוך הניידת. דקה לפני שהיה בפנים, שלח מבט ארוך ומלא שנאה אל עבר ליאן. לרגע היא שכחה היכן היא נמצאת והתכווצה בפחד, אלא שבאם הניחה את זרועה על כתפה, וליאן נזכרה שהיא מוגנת עכשיו. גם לאחר שהשוטר סגר את דלת הניידת, ליאן עדיין יכלה לראות את הבחור מבעד לחלון. לפתע היא שמה לב שיש לו עיניים ירוקות אפורות. הרבה זמן היא תזכור את העיניים האלו ואת המבט הזה, וכשהניידת התרחקה משם במהירות היא ידעה שהיא לא תשכח.