עצת הזהב של רוברט

"אין מה לעשות. אתה חייב להחליט מקס." הודיע לי רוברט בקול מלא חשיבות. הוא השתתק לרגע. לקח שאיפה עמוקה ושלח מבט רב משמעות אל האופק. לאחר כמה שניות הוא פלט את האוויר ששאף באנחה מתמשכת.

"ובכן מקס" הוא המשיך "בדיוק כמו שאמרתי. ישנם רגעים, שבהם אדם צריך לקבל החלטה. לכאן או לכאן."

ביג דיל.

 כל כך הרבה דרמה בשביל אמירה כל כך כללית.

מי יכול היה להבין ככה משהו בכלל. כבר שבועות שניסיתי לשווא להבין להיכן רוברט הוביל אותי. וכלום.  רק הסתבכתי יותר ויותר עד שנדמה היה שהלכתי לאיבוד לגמרי בתוך עצמי.

"נו, ומה זה אמור להביע?" שאלתי אותו.

"את זה תבין לבד"

מניאק.

"שמעתי את זה." הוא נזף בי "ועדיף שתירגע עם המחשבות הללו לגבי"

רוברט המשיך בשוונג ועטה על עצמו ארשת רצינית וקול מורתי "כבר היית צריך להבין שנכנסת למהלך מורכב, עדין. מהלך שדורש סובלנות. חשוב שתזכור מקס שבשורה התחתונה  הכול למענך, אני אישית לא מרוויח כלום."  רוברט התרומם מהסלע עליו ישב ונעמד.

כבר בפעם הראשונה שנפגשנו, הרושם המיידי שנותר בי ממנו היה גובהו החריג, הוא היה ז'לוב רציני. אבל הפעם ככל שהתרומם  נראה היה שהוא מתארך אף יותר מהרגיל, הוא המשיך לגבוה עוד ועוד אל עבר השמים עד שהראש שלו נראה כמו נקודה מרוחקת ששטה בחלל בזכות עצמה.

כן, בהחלט הייתה לרוברט את היכולת לגרום לי לחוש את עצמי כמו פשפש קטן ועלוב לרגעים. ורוברט, הוא מצידו לא בזבז אף הזדמנות לעורר בי את התחושות הללו. האירוע הנוכחי לא היה שונה.

"דורסון, אני רוצה לספר לך סיפור שלא סיפרתי לך עד היום." הוסיף רוברט לבסוף בעודו מתכווץ חזרה למימדיו המקוריים ונעמד לידי כאילו כלום לא קרה.

"לפני שנפגשנו הכרתי בחור שדי מזכיר לי אותך. קראו לו בולט. משה בולט" הצחוק שלו, הדגיש שוב את היוהרה שבו, החבויה מתחת למעטה הרציני שלו.

"עזוב אותך מסיפורים רוברט." עניתי לו בתקיפות המקסימלית שהצלחתי לגייס "אותי כרגע מעניין יותר מה קורה הלאה, איך אני מרכיב את עצמי מחדש." .

"סליחה?" הוא ענה   "אתה לא חושב שאתה מטיח אחריות שלא במקומה על כתפיי?

להזכירך, מקס דורסון"  המשיך רוברט בעודו מדגיש את ה'דורסון' כאילו שאני לא יודע את שם המשפחה שלי "אני רק ייעצתי לך, אתה הוא שקיבל את ההחלטות. כדי שתזכור זאת היטב לפני שאתה יוצא שוב בהאשמות גורפות. אני מבין שאתה קצת נסער כרגע, אבל תיעזר בסבלנות מקס. אנחנו מתקרבים לפואנטה. רק עוד קצת."

"סליחה רוברט, העצות שלך ממש לא עזרו עד עכשיו." הזכרתי לו.

"והנה בכל זאת, אתה ממשיך לבקש אותן." הוא הטיח חזרה בהתגרות ברורה.

מבלי שהבנתי מה קרה עוררו בי דבריו זעם מלוכלך בתסכול שהחל ופילח את דרכו אל פני השטח שלי. בתגובה אוטומטית חטפתי מוט ברזל חלוד שנשען על הגדר מאחורי ודפקתי אותו באדמה לצידי. הוא חדר אולי שלושים סנטימטרים פנימה ושימש כהארקה לכעס שהתפזר אל קרקע החורשה שבה היינו.

"טוב מאוד." חייך רוברט, רגוע.

"תפרוק קצת, ככה אתה מניע את השובל שלך מחדש, מזרים אותו בכיוון הנכון. אולי הפורקן הזה יפזר קצת את הסירחון שאתה מותיר אחריך כבר זמן כל כך ממושך."

שוב ההטפות הבלתי נגמרות שלו. באמת לא הבנתי באותה העת למה עוד הסכמתי להקשיב לו.

 ניענתי באופן לא ברור בראשי, מין תנועה שימושית שניתן לפרש אותה על פי הצורך.

"אתה יודע מה דורסון, אולי אם תאפשר לי סוף סוף לספר לך על משה, תבין מה שאני מנסה לומר לך מיום שנפגשנו. כמה זמן אנחנו כבר מכירים, תזכיר לי?"

"חודשיים בערך" רטנתי לעברו.

"אוקיי, חודשיים. כל כך הרבה זמן ולא הבנת כלום. אני לא יודע למה עוד התייאשתי ממך." החווה רוברט בידו בביטול.